על שקים ומוצ'ילות

-

כל אחד מאיתנו נושא על גבו כל מיני דברים. נעמה החליטה להתבונן קצת במטענים שאנחנו סוחבים על עצמנו – בארץ, בהודו ובכל העולם.

לא מזמן חזרתי מטיול בחו"ל. כן, טיול כזה של אדם עם מוצ'ילה*, שמסתובב לו במדינה, שבדרך כלל פחות מפותחת מהמדינה ממנה הגיע, קצת מנותק מחייו בארץ, קצת מתגעגע אליהם, קצת בורח מהישראליות אבל מנשנש פלאפל ולאבנה בכל הזדמנות (והמהדרין אפילו מבקשים מההורים לשלוח חבילה עם במבה ובפלות מהארץ). האמת היא שהקונספט הזה ממש רומנטי בעיניי, קסום משהו – פתאום אתה מוצא את עצמך מתמודד עם הישרדות יומיומית וקטנה, שבדרך כלל, בחיי היומיום שלנו, אנחנו לא חושבים עליה בכלל – איפה אני אשן היום בלילה, האם יהיה לי מה לאכול, האם אמצא עם מי לבלות את מחר? יש משהו קצת מרגש בזה שכל הדברים המובנים מאליהם פתאום כבר לא מובנים מאליהם, הכל חדש וטרי ויכול להתפתח לכל מיני כיוונים אפשריים. וכן, אני קצת מאוהבת במחשבה שאדם הולך לו לבדו בעולם גדול ולא מוכר, כשכל מה שיש לו בעולם נמצא על גבו, הולך איתו, נע ונד איתו ממקום למקום. הוא לא מחובר לכלום, לא מחויב לכלום, לא קשור לשום מקום. משהו סטייל "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" – אדם עם תיק נודד לו בעולם הגדול, עולם שלם שפתוח בפניו, שרק מחכה שיגלה אותו.

אבל מה אותו אדם סוחב על גבו? מה יש לו בבית המתומצת הזה שהוא נושא איתו? מה נשאר בתיק, למרות הסינון הקפדני והבחירה רק בדברים החשובים ביותר, כי התיק, מה לעשות, כבד….?

הטרמפיסט של העולם נושא על גבו כל מיני דברים – היסטוריה והתנסויות עבר, תקוות ושאיפות לעתיד, אך גם חששות מפניו, ועוד כל מיני פריטים אקראיים שהוא אסף בדרך. כל כך הרבה דברים, עולם ומלואו, בחלל כל כך קטן – 70 או 80 ליטר. האדם נושא את ההיסטוריה שלו – את המכנס שכבר נקרע, אבל הוא כל כך אוהב, את מעיל הגשם, שלמרות שבדרך כלל אינו נזקק לו, שמר עליו יבש בטיול הקודם, את המכתב שחברתו כתבה לו לטיסה… הוא נושא איתו את עתידו, בצורה של תקוות, שאיפות, חרדות ודאגות – את בגד הים, בתקווה שיהיה חם ורטוב, את תמונות הפספורט, בשאיפה להגיע למקומות נידחים ומיוחדים הדורשים אשרות שהייה מיוחדות, את המתנות שקנה להורים, לקראת החזרה המשמחת הביתה עוד כמה חודשים, את האנטיביוטיקה, שמא יחטוף איזה חיידק ואת צילום פוליסת הביטוח, שרק חס וחלילה לא יזדקק לה. והדברים האקראיים, גם הם שם, מזכירים מפגשים אנושיים, חוויות וזכרונות – צמיד למזל טוב שקיבל בפסטיבל וחבל לו לזרוק (אבל הוא לא מספיק יפה כדי לענוד אותו סתם ככה), כרטיסי ביקור של אכסניות שונות שקיבל בארוחת ערב משותפת עם חברים שפגש בטרק**, פתק עם מספר טלפון של בחורה אוסטרלית שישנה בחדר לידו באכסניה והזמינה אותו לבוא לבקר במולדתה הרחוקה.

כל כך הרבה דברים בתיק אחד, כל כך הרבה פיסות חיים, כל כך הרבה בן אדם. ועם התיק הזה הוא מטפס הרים, פוגש חברים, עובר בין נקודות ציון חשובות. אבל זה לא התיק היחיד שהמטייל נושא עליו בטיול. לא. הוא נושא עליו גם עוד תיק, ואולי אפשר לקרוא לו שַׂק, של ההיסטוריה האישית שלו, של זכרונות, אירועים משמעותיים, התנסויות עבר, תקוות, שאיפות, חלומות ועוד שאריות וטביעות רגל של כל מיני מפגשים אנושיים ומערכות יחסים. ועם השק הזה הוא מטפס על הרים, פוגש אנשים ועובר בין נקודות ציון חשובות בחיים. והשק הזה לפעמים כבד יותר, לפעמים קל יותר, לפעמים נוטה ומושך אותו קצת ימינה או שמאלה, גורר אותו למקומות (גם לכאלו שרצה להגיע עליהם אבל לפעמים גם לכאלה שלא רצה). והשק הזה, הוא איתנו בכל מקום. הוא איתנו בהודו, מעודד אותנו לקחת על עצמנו תפקידים שאנחנו כבר רגילים לקחת על עצמנו ונמצאים ברפרטואר שלנו, גורם לנו להתעצבן במיוחד כשאנחנו פוגשים מישהו שמזכיר לנו אדם אחר, שהייתה לנו אינטראקציה לא טובה איתו. הוא איתנו ביומיום, כשאנחנו נפגעים במיוחד מהערה קטנה, שלא התכוונה לפגוע, אבל דרכה לנו על איזו נקודה מאוד כואבת, כשאנחנו צוחקים בטירוף משטות קטנה שמתרחשת, פשוט כי זה ממש מזכיר לנו משהו שקרה ממש מזמן… וכן, חייבים להודות, זה איתנו גם בקיץ הזה, בקיץ של המתא"ם. כשחלקנו סוחבים איתנו את המורה רבקה מכיתה ד', שאמרה שבאנגלית כבר אין לנו סיכוי, כשחלקנו סוחבים איתנו את רינה הגננת, שהתלוננה שתמיד הכל לוקח לנו יותר זמן מלכל השאר, כשחלקנו חוששים פחד מוות מלדבר בקול רם שמא נצא מטומטמים, כשחלקנו חוששים שלא נצליח להושיב את עצמנו ללמוד, או דווקא חוששים מהדבר ההפוך – שלא נדע לקחת פסק זמן וגם לנוח קצת.

אבל גם בטיול, גם כשהמיקרוקוסמוס של הבית שלנו יושב לנו על הגב, יש פסקי זמן מסחיבת המוצ'ילה. אנחנו מגיעים לאכסניה (ואומרים לעצמנו שכשנהיה זקנים ניקח מלון), מורידים את המוצ'ילה מהגב, נושמים לרווחה והולכים לנוח קצת. וגם בקיץ הזה, הקיץ המתא"מי, מגיע לנו לקחת קצת הפסקות. לזכור שהשק הזה מכביד עלינו ולנסות מדי פעם טיפה להוריד אותו, לנשום ולאפשר לעצמנו לנסות קצת התנהלות אחרת – להאמין בעצמנו, להעז וגם קצת לפרגן לעצמנו בקיץ הזה. אז שיהיה בהצלחה, אה?

 

*מוּצִ'ילָה היא מילה בספרדית שמשמעותה "תיק". בעקבות המטיילים הישראלים הרבים באמריקה הלטינית, קיבל תיק הנסיעות הגדול את הכינוי "מוּצִ'ילָה" והמטייל את הכינוי "מוּצִ'ילֵר".

**טְרֶק הוא כינוי לטיול רגלי, לעיתים בן כמה ימים.

 

נעמה, כותבת הפוסט, חזרה לא מזמן מטיול, בו היא סחבה איתה גם את המוצ'ילה וגם את השק האישי שלה. הרבה פעמים במהלך הטיול היא הצליחה להוריד את המוצ'ילה מהגב ולנוח קצת, ומספר פעמים היא הצליחה אפילו להוריד גם את השק ולמלא את הריאות בהרבה הרבה אוויר.