הראיון האישי

הראיון האישי יכול להיות אתגר לא קטן בדרך אל התואר השני. אלעד, מדריך בכיר בפתרונות, כותב על שלבי ההכנה המומלצים וגם חולק כמה "טיפים של אלופים". מומלץ!

---

 

האמת היא שהפוסט הזה עשוי לשנות את חייך.
האמת היא שהמשפט הקודם אולי גרנדיוזי מדי.
האמת היא… שיש סיכוי שהוא נכון.

התקבלת לתואר הראשון, הגעת לממוצע ציונים מרשים, לא התפשרת על קורס ההכנה למתא"ם, שרדת את המתא"ם, הצלחת לדחוס את חייך ל-3 עמודים ו…? המסע עדיין לא תם. מכשול לא קטן עוד לפניך – הראיון האישי. ראיונות הקבלה לתואר השני בפסיכולוגיה יכולים להיות מגוונים ושונים מאוד זה מזה, ובכל זאת – אפשר להתכונן אליהם ולהגדיל את סיכויי הקבלה שלך. הנה כמה המלצות: 

1. להכין תשובות לשאלות נפוצות

הדבר הראשון שכדאי לעשות, כשמתכוננים לראיונות הקבלה הוא לחשוב על השאלות ה"קלאסיות" ששואלים בהם. למרות שיש טווח רחב מאוד של שאלות אפשריות (החל מיחסים עם אמא ועד תכנית ריאליטי שמגדירה אותך), לרוב ישנם כמה תחומים שמקובל לשאול עליהם:

• שאלות היכרות – "ספר/י לי על עצמך", "אני רואה שכתבת בקורות החיים ש… ספר/י לי על זה", "אירוע שמעורר בך גאווה", "אירוע שמעורר בך חרטה".
• שאלות על הבחירה בלימודים – "למה פסיכולוגיה?", "למה דווקא פסיכולוגיה _______ (קלינית/שיקומית/חינוכית וכו')?", "למה דווקא אצלנו?", "מה בנסיבות החיים שלך הכין אותך להיות פסיכולוג/ית?".
• ניסיון בשדה – שאלות על התנדבות או עבודה עם אוכלוסייה קלינית (דילמות, משברים, התמודדות עם מצבים לא צפויים).
• שאלות מחקריות – "איזה ניסיון מחקרי יש לך?", "מה היית רוצה לחקור בעבודת התזה?".
• שאלות על תהליך הקבלה – "מה דעתך על תהליך הקבלה?", "מה היית עושה אחרת?".

סוג נוסף של שאלות הוא שאלות מתוך קורות החיים (או התיאור העצמי). לכן, חשוב לקרוא שוב את כל מה ששלחת ולחשוב על נקודות שיכולות לעורר שאלות. דוגמא קלאסית היא חלקים עליהם כמעט לא הרחבת, לעומת חלקים שבהם שיגעת את רבי הרחבת במיוחד.

חשוב לא לשנן תשובות מלאות מראש, אלא לחשוב על הנקודות המרכזיות שהיית רוצה לגעת בהן. בנוסף, אם יש נקודות שמראש ברור לך שיהיה לך קשה לענות עליהן (למשל, על מערכת יחסים קשה, על אובדן של אדם קרוב, על הניסיון שלך בטיפול), כדאי להתכונן אליהן ולחשוב מה בכל זאת אפשר להגיד ואיך.

טיפ של אלופים: לחשוב על המשפט האחרון בתשובה לשאלה "ספר/י לי על עצמך". זה תמיד החלק הכי קשה.

 

2. להתכונן לראיון הספציפי

לאחר ההכנה הכללית, חשוב להיסגר מראש על כל הפרטים ולהתכונן לראיון בהתאם. אם ידוע מי המראיין/ת, כדאי לקרוא קצת באינטרנט ולנסות לקבל מושג על הגישה התיאורטית, הסגנון, תחומי המחקר שמעניינים אותו/ה ועוד. אפשר גם להיעזר בפורומים וקבוצות פייסבוק, כדי לשאול את מי שכבר התראיין/ה אצלו או אצלה.

חשוב לברר על המיקום המדויק של הראיון מראש ועל דרכי ההגעה. מאוד מבאס לְאַחֵר לראיון, או להגיע בריצה – מזיעים ומתנשפים.

טיפ של אלופים: לתכנן מראש מה ללבוש! גם חוסך זמן וגם עוזר להגיע בתחושה טובה, בבגדים שאוהבים (שלא נמצאים בדיוק בכביסה במקרה הטוב, או מלאים בכתמי גלידה או פיצה במקרה הפחות…).

 

3. להתאמן!

מפתיע, נכון? אבל שווה להתאמן לראיון. ללכת לבית קפה עם מישהו שסומכים עליו ולשפוך את הלב.

טיפ של אלופים: לשלם על הקפה 🙂

 

4. לעשות הכל כדי להגיע בראש טוב

חשוב מאוד להגיע אל הראיון בתחושה טובה. כדאי להגיע מוקדם, כדי לא להיות בלחץ. לפחות ברבע השעה שלפני הראיון, לחשוב מחשבות חיוביות ושמחות, ולחשוב על היתרונות שלך. אפשר להכין מראש פלייליסט עם מוסיקה טובה, להכריח את בן/ת-הזוג לכתוב מכתב מרגש ומשמח, להכין סנדוויץ' מפנק… כל מה שעושה לך טוב. אה כן ולחייך (לפחות 5 שניות ברצף, חיוך מכל הלב עם שיניים)! עד כמה שאפשר, לנסות לאכול טוב, לישון טוב, לשתות מספיק מים, לאהוב את היקום ולתת לו לאהוב בחזרה.
וכמובן – לכבות את הטלפון הנייד.

טיפ של אלופים: להשאיר זמן לקפוץ לשירותים רגע לפני. קריטי!

 

5. לאפשר להכיר אותך, בנדיבות

מרגע שהראיון מתחיל, הכל קורה בדיוק כמו שהוא אמור לקרות. אם יש התרגשות גדולה ולחץ, זה בסדר גמור. כדאי לזכור שהתרגשות לא נשארת בשיאה זמן רב והיא עוד מעט תחלוף. אם פרצת בבכי, זה מובן לגמרי וסביר להניח שיש טישיו 🙂

הדבר החשוב ביותר בראיון הוא להיות עצמך. נשמע פשוט? אז זהו, שלא. ראיון הקבלה הוא לא ראיון עבודה. המטרה היא לא לשווק את יתרונותיך ולהסתיר את החולשות והקשיים. בדיוק להיפך. ככל שתוכל/י לענות בפתיחות על השאלות, להרגיש חופשי/ה לחשוב על שאלות בזמן אמת ולשתף במחשבותיך, זה יהיה לטובתך.

אם המראיין/ת שואל/ת משהו שלא חשבת עליו אף פעם, אפשר תמיד להגיד "הממ… אף פעם לא חשבתי על זה, אבל עכשיו כשאת/ה אומר/ת, אז זה באמת מזכיר לי ש…".
אפשר לחשוב על זה ככה – המראיין/ת רוצה בסך הכל להכיר אותך. תן/י לו.

טיפ של אלופים: לזכור שבראיון שואלים אותך עליך, ולכן אין שאלה שלא תדע/י את התשובה לה.

 

6. לא לחפור

חשוב מאוד – לא לאכול לעצמך את הראש! הראיון הסתיים. אפשר לנסות לחשוב קצת על שאלות חשובות, בעיקר אם לפניך ראיונות נוספים, אבל להימנע ממחשבות אובססיביות על דברים שלא אמרת, או שאמרת יותר מדי. זה מאחוריך.

טיפ של אלופים: היה אליפות!

 

אין ספק שהראיון האישי הוא שלב מאתגר ומלחיץ בתהליך הקבלה לתואר שני, אבל הוא גם יכול להיות מעניין ומהנה. כן כן – מהנה. כמה הזדמנויות כבר יש לך לדבר על עצמך, להתבונן פנימה באופן הזה ולאפשר לאדם אחר להכיר אותך לעומק כך?

יש הרבה דברים שאפשר לעשות לקראת ראיון, כדי להגיע אליו מוכנים יותר, אבל אם אפשר לסכם את כל הפוסט הזה במשפט אחד, הוא יהיה כנראה זה של אוסקר ויילד: "תהיה עצמך, כל שאר האנשים כבר תפוסים".

 

בהצלחה!

אלעד.

קודם כל אני רוצה להצהיר – לא תקראו פה אמרות בכייניות. לא תלונות כלפי המדינה שלא מתערבת וכמובן שלא על ההישגים האישיים שלי. בעיקר תקראו את המציאות שבפניה עומדת ועומד כל מועמד ומועמדת לתואר שני בפסיכולוגיה בישראל. ותסלחו לי, אבל אעבור כעת ללשון זכר…

השבועות האחרונים היו לא קלים. אני בשלבי הסיום של התואר הראשון. לאחר שלוש שנות לימודים באוניברסיטה הפתוחה, החלטתי גם לסגור את התואר ולכתוב את שתי עבודות הסמינר שלי. כמובן שלפני זה, בחודש אוקטובר, עברתי את מה שאנחנו, בחוג לפסיכולוגיה, מכנים – "השטן הגדול" – בחינת המתא"ם. מעבר לזה שזו אכן בחינה קשה, שלא ברור מה היא בודקת, היא גם מעצבנת. למה? כי יש אותה רק פעם בשנה, כי ניגשים אליה באוקטובר (זה אומר בעצם שאין חופשת סמסטר) וכי זה עולה לנו הרבה כסף. לא רק הקורס חברים, גם הבחינה עצמה. אני כן שמח לספר שלפני שניגשתי לבחינה, נרשמתי לקורס הכנה של "פתרונות". למרות שגם הקורס היה לא קל, וכמובן שהוא לא מצליח להוציא את העוקץ מהאימה שבבחינה, הוא כן מושך אותו קצת החוצה ומאפשר קצת אורח רוח, קצת הקלה בלחץ, וכמובן הרבה עזרה מקצועית וידידותית.

עכשיו אחרי שכבר עברנו את השטן וחשבנו שהכל נגמר, מגיע הרגע שבו אנחנו נמדדים באמת – הגשת המועמדויות לתואר השני. אתחיל מלספר שיש בישראל בערך עשרה מוסדות לימוד אקדמאים שמלמדים תואר שני בפסיכולוגיה. כמעט כולם מלמדים פסיכולוגיה קלינית ופסיכולוגיה חברתית. רק אחת מלמדת פסיכולוגיה רפואית ועוד כמה גם בתחומים אחרים (התפתחותית, שיקומית וכו'). אם תעשו את החשבון, סטודנט שמעוניין להגיש מועמדות לפסיכולוגיה חברתית והציונים שלו עומדים ברף אבל הוא לא מאוד מצטיין (נניח ממוצע גרוע של 90 ומתא"ם של 110 – עשר נקודות מעל הממוצע), כדאי שיגיש את מועמדותו לפחות לארבע אוניברסיטות. הלחוצים יגישו גם לכולן. למה? כי בכל האוניברסיטות ועדות הקבלה מתקיימות בזמנים זהים ולכן כדאי להגיש מועמדות לכולן. אגב אל תדאגו, כדי להגיש מועמדות, כל מועמד מחוייב להרשם לאוניברסיטה. זה כמובן אומר תשלום דמי הרשמה של 450 ש"ח. נחמד לא? תעשו את החשבון לבד. הצלחתם? לא? לא נורא. חסכתי לכם – סטודנט רגוע שיגיש מועמדות נניח רק לשלוש אוניברסיטות ישלם 1350 ש"ח. מי שיגיש לשבע ישלם כבר 3150 ש"ח. מי שמגיש לכולן מגיע לבערך 4500 ש"ח… כמובן שאם לא מתקבלים לאוניברסיטה מסוימת, לא מקבלים את דמי ההרשמה בחזרה. זה אומר למשל שאם מועמד התקבל לשלוש אוניברסיטות מתוך השבע, הוא למעשה שילם 1800 ש"ח לריק. בערך שכ"ד חודשי לאדם. אולי לנו, המועמדים, זה לא מאוד משתלם, אבל נסתכל על זה רגע מהצד האקדמי: אם יש למשל 1000 סטודנטים לפסיכולוגיה כל שנה שמגישים מועמדות לתואר שני, ונניח שאוניברסיטה מסוימת מקבלת אליה בערך 30% מהמגישים, אז בחשבון פשוט, זה אומר ש700 מהסטודנטים שהגישו מועמדות שילמו דמי הרשמה על לא כלום. ובעוד חשבון פשוט, אותה אוניברסיטה גרפה 315 אלף ש"ח. אז מה הפתרון? האמת שהוא לא מאוד ברור. מצד אחד, אי אפשר להגביל את מוסדות הלימוד כי זכותם לקחת תשלום על שירות שהם נותנים, וזכותי לא לבקש מהם שירותים. מצד שני, האבסורד שנוצר הוא שאין תחרות אמתית בין האוניברסיטות. למה? כי כל פלונית ופלמוני (או לפחות הרוב הפשוט) לא באמת יכול לבחור באיזו אוניברסיטה הוא רוצה ללמוד. הוא צריך להמר. תנאי הקבלה הם כל כך אבסורדים ולא שקופים, שאף אחד לא יודע להגיד מה באמת מחפשים שם בוועדה, מה משמעות הראיון, האם להיות אמיתי? לנסות לשחק משחק? אבל איזה משחק בכלל לשחק? הפתרון הוא ליצור מדדים שקופים וברורים כך שכל סטודנט שמודע לעצמו וליכולות שלו יוכל ללכת ולנסות להתקבל איפה שמתאים לו. עוד פתרון? להפסיק לגבות דמי רישום מופרכים כל כך בשלב מוקדם כל כך. אבל תכלס, אמנם יצא לי הרבה לחפור על זה, אבל הכסף הוא בכלל לא העניין המרכזי…

רציתי לספר שהשבועיים האחרונים היו לא כל כך נעימים. כהרגלי לדחות דברים לרגע האחרון, גם את הגשת המועמדויות החלטתי לדחות לקראת הסוף. אבל גם אם לא, זה לא היה באמת משנה. כל מי שמגיש ליותר מאוניברסיטה את מועמדותו מבין מהר מאוד שיש פה מוטיב חוזר. כמעט באף מקום (מלבד אולי במכללות ובטכניון), אין הסבר ברור ומדוייק לגבי מה צריך להגיש בדיוק. כל מוסד בוחר לו בניסוחים משלו לטפסים מסויימים. ובנוסף, כל מוסד בוחר לשים את רשימת הדרישות, כל פעם קצת אחרת, במקום אחר באתר האינטרנט. כמובן שבמזכירות של התואר לא תמיד שמחים לענות להצפת המועמדים שמשגעים אותם חמישה ימים לפני ההגשה… אז מה מסתבר? קורות החיים שלנו בבר אילן, הם לא אותם קורות החיים בתל אביב, והשאלון האישי בחיפה הוא לא הצהרת הכוונות בעברית. כל מוסד בחר לו בניסוח מעורפל למה רצוי שיהיה בתוך המעטפות ואיך זה יהיה כתוב – באיזה גופן, כמה רווח בין השורות ועוד שלל ירקות. וגם כמובן, כל מוסד רוצה שיישלח גליון ציונים מפורט (ורשמי ומקורי, לא ייתכן לקבל העתק) מה שגורם לנו לשפוך עוד קצת יזע ודמעות וכמובן קצת דינרוס. בסופו של דבר, אנחנו מוצאים את עצמנו קבורים בתוך ערימה של ניירות, כמו קרי בפרק הסיום של העונה הראשונה של "הומלנד", מנסים להבין איזה מסמך נכנס לאיזו מעטפה, איזו מעטפה שולחים לאן, כמה בולים צריך להדביק כדי לשלוח לחיפה וכמה לירושלים (מסתבר שבתוך הארץ זה תמיד אחד!) וכמובן השאלה הנצחית – מה בכלל רוצים ממני??? אני שמח גם לציין שלמזלי ניחנתי בבת זוג מקסימה ונהדרת שלא רק שהיא תומכת ומכילה את כל הלחץ והעצבים, היא גם אשת טופסיאדה מעולה. אפשר להגיד שבלעדיה כנראה שהייתי מגיש את המעטפה עם התוכן של אוניברסיטת תל אביב, לחיפה, ואת של חיפה לבאר שבע. מה עושה מי שאין לו אישה כזו מקסימה לצידו? אני לא יודע.

אז בכל שנה, בסביבות חודש פברואר, מוצאים עצמם כנראה מאות סטודנטים בסיום התואר הראשון שלהם בפסיכולוגיה מעט מיואשים וסחוטים. עכשיו נשאר רק לחכות לשלב הבא. אם חשבנו שהמתא"ם הוא השטן הגדול והתבדינו, מה יקרה בראיונות??? נשאר רק לחכות.

אגב, אני יודע שהבטחתי שאני לא אתבכיין ובסוף יצא לי קצת… נו אז מה? מותר לי!

וסתם נקודה מעניינת לסיכום: לפני זמן מה מכרה שלי שוחחה עם פסיכולוגית שיושבת בוועדות הקבלה לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית ושאלה אותה מה היא חושבת על ההליך. התשובה היתה פשוטה למדי – "זה חשוב, חלק מהמבחן להיות פסיכולוג הוא להתמודד עם מצבי לחץ ואתגרים". אם תשאלו אותי, ובטח לא שאלתם אבל אני אכתוב בכל זאת – פה טמונה הבעיה: ועדות הקבלה שכחו את תפקידן האמיתי – למדוד ולהחליט מי יכול וראוי שיהיה פסיכולוג טוב, ומי לא. כמו שהמשפט הזה נשמע, אותה פסיכולוגית (מקסימה ככל שתהיה, ולמרות שהיא מבוגרת ולא נדרשה לעבור תהליך מפרך כזה בעצמה), חושבת שכל אדם הוא מטופל שלה. לא משנה אם זה אצלה על הספה בקליניקה, או בכסא מולה בוועדת הקבלה.

---

עמרי, כותב הפוסט, שרד את התהליך הראשון של ההרשמה לתואר השני וממתין בימים אלו לזימונים השונים ממוסדות הלימוד בארץ. במקביל הוא עובד על תכנית מגירה – תואר שני בפילוסופיה. למה? אולי כדי להבין מה אנחנו עושים פה בכלל…

 

בתקופה זו, בה נראה שכל מי שסביבנו כוסס אצבעות בהמתנה קצרת רוח לתוצאות של איזו בחינה מטורפת שהתקיימה בשבוע שעבר (או, לחילופין, שאף אחד מלבדנו לא מודאג כמונו. איך זה שרק אני נמצא בסרט הרע הזה???), תהינו לעצמנו איך אתם עוברים את התקופה של "אחרי". אביעד הזמין אותנו להצטרף לחוויות שלו מהתקופה ש"אחרי".

רוב מי שלמד שיטות מחקר שמע על הטיית האישוש (אם מישהו שקורא את זה עכשיו נלחץ כי במקרה זה לא נשמע לו מוכר, לא לרוץ לספרים ולא להתקשר לער"ן, אני מייד מסביר). לאנשים יש נטייה להסיק ולהכליל ממידע שיש להם, תוך שהם מתעלמים מהמידע שאין להם. כך, לרבים מאיתנו יש תחושה שדווקא כשאנחנו לא רוצים להיתקל במישהו, אנחנו נתקלים בו, או שתמיד אחרי שרוחצים את הרכב, יורד גשם – ו"שוכחים" את כל הפעמים שבהן לא נתקלנו בו, או את כל הימים שרחצנו את הרכב בקיץ (בחור חכם בשם מרפי עשה הון מההטיה הזו…). מחקרים רבים בחנו את ההטיה הזו וגילו שוב ושוב שאנשים הם, מה לעשות, לא רציונאליים.

בדירה הראשונה שגרתי בה, השותף שלי צייד את השירותים שלנו בהמון מגזינים מהארץ ומהעולם, וכיאה למגזינים שמקומם בחדרי שירותים ו/או המתנה, הם היו משופעים במגוון מדורי עצות, קואוצ'ינג ורשימות של "חמישה צעדים פשוטים לאושר נצחי" ו"הפחת דאגה מייד- שאל אותי כיצד". באחד מהם היה אייטם שתפס את תשומת לבי. הוא נשא את הכותרת "Three words – no worries", ועסק בזה ש-95% מהדאגות שלנו נוגעות לדברים שבסופו של דבר לא מתממשים, ולכן אנחנו יכולים לשחרר את הדאגות, להצהיר שמרפי לא הבין על מה הוא מדבר ולחיות חיים רגועים ומאושרים (שלושת המלים המדוברות, אגב, היו *"I'll handle it").

אינטואיטיבית, שתי האנקדוטות הנ"ל מאוד מרגיעות. הנה, גם המחקר האקדמי וגם עולם עיתוני הלייף-סטייל מראים לנו שלדאגה שלנו אין באמת בסיס, ושאנחנו דואגים, פשוטו כמשמעו, לחינם. אותי (והייתי רוצה לאפיין את עצמי באותם ימים כסטודנט ממוצע לפסיכולוגיה, בימי למידה למתא"ם ומחשבות על תואר שני), האייטם הזה בעיקר הכעיס.

כמה נוח לדבר במספרים, חשבתי לעצמי. דאגות מתממשות כל יום. אין אחד בינינו שמעולם לא חווה כשלון, אובדן או תקלה, שהותירו אותו נדרש to handle it. מישהו בכלל חשב לעצמו מה יכול לקרות במסגרת חמשת האחוזים הללו? כיצד יעודדו כתבי המגזין את מי שנדחה בראיון הקבלה לעבודת חלומותיו? את מי שציפתה וקיוותה כל כך לטלפון שלא הגיע אחרי הדייט ההוא? את מי שכסס ציפורניים מחוץ לחדר הניתוח והדבר הראשון שראה כשנפתחה הדלת היה רופא חמור-סבר? האם יספרו לו על זה ש-95% מהדברים שדאג לגביהם כלל לא קרו?

האמת היא, שככל הנראה, אין "פתרון סטטיסטי" לדאגה. רבים מאיתנו מנסים להשקיט דאגות בחישובי סיכויים, על מנת שנוכל להגיד לעצמנו "נו באמת, מה הסיכוי ש…?". גרסא מתוחכמת זו של הכלאה בין הדחקה לאינטלקטואליזציה יכולה להיות יעילה להפליא, ולשרטט את הקו הדק בין תפקוד תחת לחץ לבין פחד מצמית ומשתק. אבל יש מקרים שבהם היא לא יכולה לַפּחד, ובעוד היא נסדקת לאטה, מזדחלת דרך הסדקים ומתיישבת לה בבטן התחתונה התחושה שהנה עוד אסון רובץ לפתחנו. שאלת היותו של האסון סביר היא לא מה שיצליח להרגיע. השאלה צריכה להיות אחרת לגמרי.

שאלה, שמשום מה הרבה פעמים נראה שאנחנו שוכחים לשאול, היא "מה יהיה אם…?". כאמור, כולנו עברנו אירועים קשים, מאכזבים ומפחידים. אבל מעטים מאיתנו נותנים דעתם לעובדה שעברנו אותם. חלקנו נושאים בקרבנו צלקות שאנחנו מתמודדים איתן יום-יום, בעצמנו, בסיוע חברים או בני זוג, או בטיפול. חלקנו נזכרים איך שנתנו נדדה עד שבשלוש וחצי לפנות בוקר לא נותרה לנו ברירה אלא לקום ולהתיישב על התזה, או לחפש מודעות דרושים באינטרנט, או לפתוח את הספר הכתום (לא קרה לי מעולם, בחיי, שמעתי מ.. אמ… חבר שהייתה לו בעיה דומה). כל אחד ומה שמפחיד אותו, אבל המשותף לכולם היא ההתעלמות מהעובדה שעד היום לא הייתה דאגה שלא שרדנו ועברנו.

ידוע שבמצבי לחץ או בכל הקשור לרגש, ההיגיון לא משחק שום תפקיד. מחקרים מתחום הפסיכולוגיה האבולוציונית הציעו הסברים מופלאים לתגובת הגוף למצבי לחץ – האצת הדופק, היובש בגרון, כל אלה נועדו להכין אותנו להלחם או לברוח. אבל עדיין נשגבת מבינתי ההצרה הקוגניטיבית, העובדה שדווקא כשאנחנו הכי זקוקים להגיון, למחשבה השקולה והקרה, דווקא אז הוא בוגד בנו ונאלם דום. שלושת המלים- I'll handle it, אולי נשמעות מגוחכות כשהן נאמרות כהטפה מעל דפי המגזין, אבל נדמה שדווקא המצבים שבהם אנחנו הכי זקוקים להן, הם המצבים שבהם אין לנו את הקפסיטי לומר אותן. זה חבל, כי דווקא המילים האלו יכולות לתדלק אותנו ולפנות אותנו להתמודדות האמיתית שניצבת מולנו, מעבר לההתמודדות עם "מפלצת הדאגה" שנחבאת בארון, מתחת למיטה או הכי גרוע – בבטן (שם חיות "המפלצות של הגדולים" J).

ואולי בין ההמתנה לציוני המתא"ם (טפו טפו טפו, שלא תגיע עין הרע) לבין הניסיון לסחוט עוד רגע או שניים של חופש לפני שצריך להעלות הילוך בלימודים, תוך שאנו מתאמצים לשמור על משאבים מספקים לצליחת שנת לימודים נוספת, נקדיש פינה קטנה על מנת לזכור שמה שלא יהיה (בבחינה ומעבר לה) – אנחנו נתמודד. קל להגיד מאשר לבצע? ברור. אבל כמו שג'ון לנון אמר (באדפטציה מאוד חופשית שלי)- החיים זה מה שקורה לך, בזמן שאתה דואג ממה שיקרה לך.

 

* I'll handle it – אני אתמודד עם זה. (נכון שתרגום בתחתית העמוד מזכיר את פרק הטקסטים? אבוי לנו ולאסוציאציות שלנו….)

 

הכותב, אביעד, מסיים בימים אלה את התואר השני שלו, ו"יוצא החוצה", בחברת התרגשות גדולה, וגם בלוויית מפלצת הדאגה הפרטית, שאחרי שעשתה שרירים והפגינה את כוחה פעמים כה רבות בעבר, גם לימדה אותו שאפשר להסתובב בחברתה ולהיות "ממש בסדר עם זה"…

-

לכל דבר בחיים יש סוף. זה חוק ידוע בחיים. מסתבר שאפילו על בחינת המתא"ם החוק הזה לא פסח. רותם לקחה אותנו איתה מייד כשיצאה מהבחינה…

-

כל אחד מאיתנו נושא על גבו כל מיני דברים. נעמה החליטה להתבונן קצת במטענים שאנחנו סוחבים על עצמנו – בארץ, בהודו ובכל העולם.

-

כולנו מכירים את זה: הגיעה השעה שבה תכננו ללמוד ולתרגל, אבל… איך אומרים? יש לנו "דלקת בקרום החשק". אלעד יושב ללמוד.

 בעקבות הפרק על הידע הכללי באישיות, שיהיו חלק משיעורי הבית של תלמידי "פתרונות" בשבוע הבא, מדריכה ב"פתרנות" מהרהרת בכתביה של מלאני קליין, נזכרת איך זה היה להיות סטודנטית בקורס מתא"ם ומשתפת בחוויותיה כמדריכת מתא"ם בשיעורים… ובזמנה הפנוי.

 

-