הדרכה בפתרונות בראי התיאוריה של מלאני קליין

 בעקבות הפרק על הידע הכללי באישיות, שיהיו חלק משיעורי הבית של תלמידי "פתרונות" בשבוע הבא, מדריכה ב"פתרנות" מהרהרת בכתביה של מלאני קליין, נזכרת איך זה היה להיות סטודנטית בקורס מתא"ם ומשתפת בחוויותיה כמדריכת מתא"ם בשיעורים… ובזמנה הפנוי.

-

מעשה שהיה כך היה: לפני מספר שבועות, נפגשנו כמה חברים למפגש חודשי של קבוצת הקריאה שלנו. בכל פגישה כזו אנו זוכים לאירוח, הכולל צחוקים ודחקות, אוכל, שתייה ומאמר של תיאורטיקן מוביל, אותו היינו אמורים לקרוא בבית.

בפגישה המדוברת קראנו מאמר של מלאני קליין, הדן באשמה, בושה ועוד זוטות קלילות כעין אלה. מפאת מגבלות המקום והידע, לא אנסה לפרט את כלל התיאוריה שלה כאן, רק אזכיר כי קליין הגתה את הרעיון כי התינוק מתפתח מהעמדה הסכיזופרנואידית המפוצלת לעמדה הדיכאונית. בעמדה הסכיזופרנואידית מפריד התינוק בין השַד הטוב (רגעי העונג והסיפוק בהם הוא מטופל כהלכה) לשַד הרע (רגעי התסכול והחסך). בעמדה זו הוא אוהב את השַד הטוב, אך כועס על השַד הרע ורוצה לפגוע בו ואף להשמידו. ואילו בעמדה הדיכאונית, התינוק מבין כי שניהם חלק מהאֵם ולא ניתן לקבל את האחד בלי השני. (ולמי שתהה, כן, קראתם בסדר, הניקוד תקין – מדובר בשַד. ואם למישהו זה לא מוכר, אולי זה הזמן לחבק שוב את הספר הכחול לפני השינה).

קליין עצמה טיפלה בילדים ולא חסכה מהם פרשנויות ("אז מה מושיקו, חשת צורך עז לשכב עם אמא?") וגרוע מזה, טיפלה בילד שלה, שהתאבד בהמשך. שילוב שני פריטי המידע האחרונים גרם לי לתייק אותה במגירה המנטלית של "פסיכית מוחלטת" במהלך התואר השני. יחד עם זאת, המפגש המחודש עם כתביה דווקא היווה הפתעה לטובה.

בדיון על המאמר הגענו לתובנה המשותפת שהקיצוניות שלה מתאימה למצבים של תלות. התינוק כל כך חסר אונים וזקוק לאימו, שחוסר היענות מספקת לצרכיו מעורר בו זעם אדיר, רצון להשמיד ולכלות (כחלק מהעמדה הסכיזופרנואידית), ולאחר מכן גם רגשות אשם, רצון לתיקון ואהבה (כחלק מהעמדה הדיכאונית). האסוציאציות החופשיות של אנשי הקבוצה נדדו למצבים רפואיים, בהם המטופל תלוי ברופאו והדבר מעורר בו כעס, או אפילו למצבי בגידה, שבהם האחד מבני הזוג נמלט למערכות יחסים שטחיות כדי להימנע מתחושת התלות בבן זוגו ומחוסר האונים הנלווה לה.

באותה פגישה הזכיר אחד המשתתפים את העובדה שאני מדריכה ב"פתרונות". משתתפת אחרת ירתה לכיווני "אה, אז את מהם! כמה קיבלת?". מבלי לחכות לתשובה, המשיכה מיד בתיאור הסיוט הנוראי שחוותה במתא"ם וסיפרה עד כמה חברת "פתרונות" היא בעבורה השטן הכתום בהתגלמותו (מישהו אמר השַד הרע?). שנייה לאחר מכן, התערבה להגנתי משתתפת אחרת, שציינה שאנחנו דווקא עוזרים בתוך הסיוט של המתא"ם, מקלים עליו ורק בזכותנו זה נעשה נסבל (מישהו אמר השַד הטוב?).

הדיאלוג המוזר הזה, אליו נקלעתי, גרם לי להיזכר בימיי כתלמידה בקורס של "פתרונות". אני הייתי תלמידה מהזן הכועס. כעסתי על המבחן, כעסתי על היעלמות החופש שלי, כעסתי על זה שרק מוסיפים עוד מכשולים בדרך לתואר שני, וכמובן כעסתי על המדריכה שלי ועל "פתרונות", שעוד מתפרנסים מזה. בזכות קליין הבנתי עד כמה התקופה של לפני המבחן היא מצב של תלות וחוסר אונים. אתה זקוק לתוצאת המבחן השנוא על מנת להצליח להגיע לאן שאתה רוצה, והכעס על חוסר האונים מתפזר לו סביב סביב על כל מי שלא רץ מספיק מהר.

שרשרת הגיגים זו הובילה אותי למספר מסקנות:
א': לעולם לא מאוחר מדי להתנצל בפני המדריכה שלי, שסבלה מפרצופים לא מרוצים שלא באשמתה במהלך הקורס (סליחה מיה. אוהבת אותך).
ב': לעולם לא מאוחר מדי להיות אמפתית יותר לתלמידים, שלפעמים שונאים-לי-את-האמא. הזעם הרושף שלעיתים ניתז לכיווני הוא חלק מהכעס המובן במצבים שכאלה, גם אם לעיתים קשה להכיל אותו.
ג': להיות מדריך ב"פתרונות" גורר אחריו לא מעט מצבים מביכים בנסיבות חברתיות.

לסיכום, השַד הטוב  והשַד הרע הם יופי של רעיון לתחפושת זוגית למסיבת פורים הבאה בפקולטה. אז תלמידי "פתרונות" היקרים, נסו לא לריב מדי על מי יהיה השַד הטוב ומי יהיה השַד הרע במסיבה. בנוסף, הם מספקים לנו תיאור לא רע בכלל של מה שקורה לנו כשרע לנו. אנחנו נסוגים לעמדה הסכיזופרנואידית ורואים בחוץ אובייקטים שחורים משחור. אז כמדריכה, הנה בקשה מלב אל לב: נסו לזכור שגם אנחנו בני אדם, ועובדים קשה כל קיץ כדי לעזור לכם להגיע מוכנים, שפויים ורגועים לבחינה. נראה לי שלקראת המועד הנוכחי אני אפתח אירוע בפייסבוק ואקרא לו – "מסיבת העמדה הדיכאונית". מה אתם אומרים, תעשו אטנדינג?

כותבת הפוסט היא מדריכה ב"פתרונות מתא"ם". עם מעברה מהעמדה הסכיזופרנואידית אל העמדה הדיכאונית, היא מוסרת שזה דווקא לא כזה מדכא…