רוטשילד פינת נחמני (או מאהל המתמחים)

 

-

 

פוסט ארוך במיוחד על מאבק המתמחים בפסיכולוגיה (זה מה שקורה כשאני מתרגשת…). למי שפספס, לא שמע, לא הבין או סתם ישמח לשמוע קצת יותר.

 

הארץ גועשת ורועשת. כולנו חיים ונושמים את זה, שומעים על זה ברדיו, בטלוויזיה, רואים את זה בדרכנו הביתה… מדברים על זה עם חברים, בעבודה, באוטובוס…

אני חושבת שאם מישהו היה אומר לי לפני חודש שזה מה שהולך להיות פה, לא הייתי מאמינה. מדי פעם אני חושבת לעצמי שאם הייתי בחו"ל, בטח הייתי רואה בכל המאהל הענק הזה אטרקציה והייתי נוסעת לשם כדי לצלם. אבל אני כאן, וגם אם לא הקמתי אוהל אני חלק מזה: חלק מהעם הזה, שכל כך נמאס לו, עד כדי כך שהוא נלחם בכל כוחו, בכל מרצו ובכל זיעתו (בכל זאת, חמסין כזה כבר לא היה מזמן) על ביתו, על איכות חייו, על אופי המדינה בה הוא חי.

 ובתוך כל הבלגן הזה, האידיאולוגיה, ריבוי הדעות והיציאה לרחובות, החליטו גם המתמחים בפסיכולוגיה להשמיע את קולם. ויש להם מה להגיד. אז נכון, אולי זה עוד נראה רחוק, אבל למען האמת, סביר שמי שלומד היום לתואר ראשון בפסיכולוגיה יושפע מהשלכות המאבק הזה לא פחות ממי שכבר נמצא היום במהלך התמחות.

 אז למה שהמתמחים בפסיכולוגיה ייאבקו? להלן ניסיון לתמצת את עיקרי הדברים:

 על הקשר בין המתמחים ומערך בריאות הנפש הציבורי:

פסיכולוג בתחום טיפולי, לאחר שסיים את לימודי התואר השני, מחויב להתמחות במשך ארבע שנים בחצי משרה, לפני שהוא הופך לפסיכולוג מומחה. המתמחים עובדים כפסיכולוגים לכל דבר: מטפלים, מאבחנים, מפנים לטיפולים שונים, וכדומה. ההבדל היחיד הוא שהם מחויבים לקבל הדרכה במסגרת בה הם מתמחים וכך גם מתאפשר פיקוח רב יותר על עבודתם.

 מסיבות מגוונות, כיום המתמחים הם כוח האדם המרכזי המאייש את המרפאות הציבוריות לבריאות הנפש (הפועלות מטעם משרד הבריאות), ולעיתים גם את המרפאות הפרטיות (כגון, שירותים פסיכולוגיים באוניברסיטאות, מכונים כגון ת.ל.מ וכדומה). אגדיל ואומר שכפי שאני מבינה את הדברים, בריאות הנפש הציבורית מתבססת, ולכן גם תלויה, במידה רבה מאוד, בציבור המתמחים. זהו ציבור צעיר, חדור מוטיבציה, עם אידיאולוגיה וערכים והרבה רצון ויכולת להעניק טיפול טוב ומיטיב.

 איך נראה היום מערך בריאות הנפש הציבורי?:

הרקע למאבק נרחב, ולמתמחים סיבות רבות למחאה. אם לתמצת ולפשט, הסיפור הוא כזה: המערך הציבורי של בריאות הנפש נמצא במשבר כבר הרבה מאוד שנים.

 במה זה מתבטא? להערכתי, יותר מכל דבר אחר, זה מתבטא בתורי ההמתנה הארוכים מאוד מאוד בכל המרפאות הציבוריות. ילדים ומבוגרים ממתינים חודשים לא מעטים, ואף שנה ומעלה, לטיפול פסיכולוגי. אנחנו כל כך רגילים להגיד את זה שאנחנו כבר שוכחים כמה זה חמור. לכולנו ברור שבחורה שנאנסה, לא עלינו, צריכה לקבל טיפול דחוף ויכול להיות שהיא באמת תקבל אותו, מתוך הבנה של אנשי המקצוע שאי אפשר לחכות עם המענה למקרה כזה. אבל בואו ננסה רגע לדמיין ילד שמחרימים אותו בבית הספר והוא ממתין לטיפול במשך שנה שלמה. אין ספק, זה לא המקרה החמור ביותר שיגיע למרפאה וכנראה שהמענה אליו יהיה פחות מהיר. אבל תנסו רגע לדמיין מה עובר על הילד הזה במשך שנה שלמה ותבינו כמה שזה חמור.

 התורים הארוכים אינם הביטוי היחיד של מצב המערכת. ביטוי נוסף הוא מגבלה על משך הטיפול (אני מסכימה עם זה שכן צריך לשים איזשהו גבול ולא ניתן לטפל בכולם בלי הגבלה, אבל קשה לטפל כשמעליך החרב המתהפכת של עשרות אנשים שנמצאים ברשימת ההמתנה).

 כמו כן, מורגשים גם המצב העגום של המבנים בהם ממוקמות המרפאות וכח האדם המצומצם. כל כך מצומצם שלעיתים לוקח מספר ימים להשיג את המרפאה טלפונית ועוד. כשחיפשתי התמחות, התקשרתי למרפאות שונות והמתנתי למענה. היו מרפאות שלקח לי 4 שעות להשיג, והיו מרפאות שלקח לי יומיים (למען ההוגנות, אומר שהיו גם בודדות שענו די מהר). בעודי ממתינה וממתינה, בסבלנות אין קץ של מי שמחפשת התמחות, תהיתי לעצמי מה היה קורה אם הייתי אדם אובדני עם הרבה פחות סבלנות, שמתקשר לבקש עזרה רגע לפני שהוא עושה משהו. המחשבה הזו העבירה בי צמרמורת.

 אלה מספר היבטים של מערך בריאות הנפש הציבורי שהמתמחים פוגשים מדי יום, ועליהם הם מוחים.

 על הקשר בין מאבק המתמחים והרפורמה במערך בריאות הנפש הציבורי

 תשאלו איך בכלל הגיעה המערכת למצב הזה? אני שמחה ששאלתם.

יש לזה כמה סיבות עיקריות, מבין סיבות אלה אתמקד בסיבות אליהן מתייחסים המתמחים במאבקם.

לצערנו, הכל קשור במידה רבה לתקציבים. לפני הכל, ה"רפורמה".

 כבר שנים מדברים על "הרפורמה". אז מהי בעצם?

לפני 16 שנים הוצעה רפורמה בתחום בריאות הנפש. הרעיון היה להעביר את הטיפול בבריאות הנפש ממשרד הבריאות לקופות החולים. בנוסף, וזה החלק הפחות מדובר של הרפורמה, מדובר על העברת הטיפול הנפשי במסגרת האשפוזית מבתי החולים (שיעברו צמצומים) למוסדות בקהילה (כגון הוסטלים ודיור מוגן).

בעד ונגד בקצרה : המתנגדים טוענים שהפרטת המערכת תוביל לשיקולים רווחיים שיפגעו באיכות הטיפול ואילו התומכים טוענים שהמצב כרגע גרוע וההפרטה תייעל ותנגיש את שירותי בריאות הנפש לציבור (יש עוד המון מה להסביר ולפרט בנושא הרפורמה, אבל היא רק חלק מההסבר למאבק ולכן לא אכנס לכל הטענות בעד ונגד הרפורמה).

 כמו בכל ויכוח פוליטי, כל צד טוען שהצד השני מונע מאינטרסים אישיים. כמו בכל ויכוח פוליטי, כל צד טוען שהצד השני מציג את הנתונים שמשרתים את המטרה שלו. כמו בכל ויכוח פוליטי, יש מתנגדים, יש תומכים ויש כאלו שעוד לא החליטו, ואולי הם קצת מזה וקצת מזה. כך או כך, מערכת בריאות הנפש תקועה. יש רפורמה, אבל היא לא עוברת כבר שנים. אז מה קורה בינתיים? בינתיים מצב המרפאות מידרדר ומידרדר (כי אם גם ככה עוד שנייה מעבירים אותן לקופות החולים, אז למה להשקיע בהן?) – יש צמצום בתקנים, המבנים מזדקנים ולא משופצים, ולמרות הגידול בפניות למרפאות הללו – התקציבים לא גדלים (ויש אף שיאמרו שגם התקציבים שניתנים אינם מנוצלים לצורכי שיפור והתייעלות). (לקריאה נוספת על הדיון ברפורמה).

 ומשהו על משכורות העובדים במערך בריאות הנפש הציבורי:

איזו עוד סיבה יש לכך שמערכת בריאות הנפש הציבורית במצב כל כך קשה? גם זה קשור לתקציבים, אבל הפעם לאנשים שעובדים במערכת – הפסיכולוגים. בגלל מיעוט התקציבים והמחסור הכללי השולט במערכת, לא קל כלכלית לעבוד במערכת הציבורית. זה מתחיל כבר משלב ההתמחות, כשמתמחה מרוויח בממוצע 2300-2500 ₪ ברוטו לחודש. אני מזכירה לכם: הוא כבר אחרי תואר שני לפחות, כלומר, אחרי 5 שנות לימוד אקדמאיות, ויש לו 4 שנים של התמחות (ועוד איזה שנה שנתיים המתנה בכל הסיפור הזה), וכמו שאתם מבינים, הוא כבר לא בן 19 ולפעמים גם יש לו בן/בת זוג ואפילו ילדים. והוא גם באמת עושה מאמץ עילאי להצליח להרוויח עוד איזה שקל או שניים כדי לא לגור אצל אמא^{מתוך עמוד "מתמחים בפסיכולוגים נאבקים"} .

 אתם חייבים להסכים איתי שזה סכום מגוחך. נכון, יש מתמחים שמרוויחים יותר, אבל יש גם כאלו שמרוויחים פחות. מי שמכיר את העובדות יקפוץ ויאמר שזה רק עבור חצי משרה וזה נכון. מתמחה נדרש לעבוד סביב ה-20 שעות שבועיות. אבל סקר שנערך לאחרונה הצביע על זה שמתמחה עובד בממוצע 6 שעות נוספות כל שבוע (ללא תגמול כלכלי). כלומר, זה כבר קצת יותר מ-20 שעות, וקחו בחשבון גם זמן נסיעות וכו'. אז נכון שנשאר עוד קצת זמן, ואכן רובנו עובדים בעוד כל מיני עבודות נוספות כדי להשלים הכנסה, אבל לא ברור למה זה צריך להיות ככה. בת דודתי בת ה-17 סיפרה לי שהיא הולכת להרוויח בקיץ 25 ₪ לשעה ואמרתי לה שכל הכבוד, איזה יופי. היא צחקה ואמרה לי: זה יותר ממך. אמרתי לה שזה לא מצחיק, זה באמת נכון. היא הייתה מאוד מופתעת.

 אצל המומחים (מזכירה לכם, אחרי לפחות 5 שנות לימודים ו-4 שנות התמחות בחצי משרה) המצב טיפה פחות גרוע, אבל לא בהרבה. פסיכולוגים מומחים, בניגוד לדעה הרווחת, מרוויחים מעט מאוד במערכת הציבורית. אני מפחדת לדבר במספרים, כי אין לי יותר מדי נתונים על זה, אבל לפי מה ששמעתי זה נע סביב 6,000+ לפסיכולוג מומחה מתחיל במשרה מלאה. כשמסתכלים על הנתונים האלו, זה בכלל לא מפתיע שפסיכולוגים לא רוצים להישאר לעבוד במערכת הציבורית. זה לא כי הם תאווי בצע או חסרי ערכים, זה פשוט בלתי נסבל. גם מי שבחר במקצוע הזה מתוך אהבת האדם רוצה להתחיל להרוויח שכר סביר אחרי 9 שנות הכשרה לפחות. אם תשאלו אותי, לעבודה במערכת הציבורית יש המון יתרונות, הרבה יותר מלעבודה בסקטור הפרטי, אבל בשלב מסוים בחיים, גם לפסיכולוגים נמאס לחיות מהיד אל הפה. והם עוזבים. והולכים לעבוד פרטי. ואני לא יכולה לכעוס עליהם.

 תשאלו שוב: על מה בעצם מוחים המתמחים לפסיכולוגיה?

ואני אענה: על כל הדברים שפורטו למעלה. הם מוחים על הסיטואציה ההזויה שבה מצד אחד יש תורי המתנה של עשרות מטופלים ומצד שני תורי המתנה של עשרות מועמדים להתמחות בפסיכולוגיה. הם מוחים על כך שהמערכת לא פותחת עוד תקנים שיאפשרו לשני הצדדים להיפגש במרפאות, במכונים ובבתי החולים. הם מוחים על המצב הנוראי אליו הגיעה מערכת בריאות הנפש הציבורית. הם מוחים על תנאי ההעסקה המעליבים שמעניקים להם אחרי כמעט עשר שנות הכשרה ושני תארים, הם מוחים על כך שהמערכת כפי שהיא פועלת היום, מאלצת אנשים טובים ומוכשרים לעזוב אותה. הם משמשים פה לא רק לעצמם אלא גם לכל אותם אנשים שנזקקים לשירותי בריאות הנפש הציבוריים, ולא תמיד יכולים להשמיע את מחאתם. לגבי הרפורמה, ועד המאבק החליט לא להגדיר עדיין עמדה חד משמעית בנושא, בשל הדעות המגוונות, אבל הגדיר שמטרת המאבק היא הצלה, שיפור וייעול המערך הציבורי של בריאות הנפש. (לסיכום האסיפה הפתוחה של המתמחים בפסיכולוגיה מה-2.8).

 המתמחים בפסיכולוגיה הקימו מאהל ברוטשילד פינת נחמני. הם נפגשים שם עם פסיכולוגים מומחים שבאים לדבר איתם על המצב וגם על סוגיות פסיכולוגיות שונות. הם מראים את עצמם ברחוב. הם מדברים ביניהם. אני חייבת להודות שזה פשוט מרגש לראות את ההתגייסות ההמונית הזו. בכל זאת, פסיכולוגים נוטים בדרך כלל להישאר בפנים, לא אוהבים להישמע, להצטלם, לדבר חזק מדיי, להיחשף. והנה, המתמחים בפסיכולוגיה נחשפים ומשמיעים את עצמם. לא מכילים יותר את המצב הדפוק, לא מקבלים יותר ללא שיפוטיות. הם כועסים והם אומרים את זה. ומדהים לראות, במיוחד לאור הפוליטיקה הלא פשוטה של השנה האחרונה, שכל הסקטורים מתחברים – המתמחים הקליניים, החינוכיים, ההתפתחותיים, השיקומיים, הרפואיים ואני מקווה שלא שכחתי אף אחד. כולם יחד רוצים לעשות שינוי במערכת בריאות הנפש הציבורית. כולם נפגשים לאסיפות ודנים ומתלבטים וחושבים על דרכי פעולה. המתמחים לוקחים את האחריות לידיים. ויש לציין גם את המומחים שמטים כתף, תומכים ומצטרפים למאבק. ואולי זו ההזדמנות להציע גם למי מכם שרוצה, בתור חלק מעולם הפסיכולוגיה, להצטרף למאבק הזה. המאבק על מערכת בריאות הנפש, שכולנו, בלי יוצא מן הכלל, רוצים לעבוד בה "כשנהיה גדולים". אז קורים כל מיני דברים – הפגנה במוצ"ש, מפגשים עם מומחים וכו'. זה הלינק לדף הפייסבוק, ומי שרוצה יכול לעשות "לייק" ופשוט להתעדכן שם. בנוסף, אתר המאבק.

 ישאלו המקשים: אבל למה אתם לא שובתים? למה לא להפסיק לטפל ובכך לנטרל את שירותי בריאות הנפש הציבוריים במדינה ולהביא לצעד משמעותי? זה מורכב. ברמה הכי אישית, קשה לי לחשוב על עצמי שובתת ויודעת שאף אחד לא פוגש את המטופלים שלי. בכל זאת, אנחנו פסיכולוגים. ובמיוחד בהתחשב במה שקורה עם המתמחים ברפואה, צריך לקחת בחשבון ששביתה כזו עלולה לקחת הרבה זמן. אבל יש גם הסכמים שהפסיכולוגים לא ישבתו עד 2012 ועוד כל מיני כאלה. אבל זה כבר באמת לפוסט אחר….

 כותבת הפוסט היא בעצמה מתמחה, המתמודדת עם הקשיים אליה התייחסה בפוסט.

מאבק המתמחים בפסיכולוגיה בתקשורת:

1.           29 ביולי, המתמחים בפסיכולוגיה מצטרפים למאבק, מתוך "הארץ"
2.           1 באוגוסט, נעמה לויצקי, חברת ועד המתמחים הקליניים, מתראיינת אצל רזי ברקאי בגל"צ (החל משעה ו-38 דקות).
3.           3 באוגוסט, המתמחים מוחים, מתוך "וואלה! חדשות"