הרהורים בפתחו של יום העצמאות

-

רק חגגנו את יום העצמאות של ישראל, ודווקא ביום כזה, מוזר ככל שיהיה, אני נזכרת ביום העצמאות שלי: ה-28 ביוני 2010, עת התבשרתי, שגורמים רבי מעלה במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה, שגורלי נקשר בגורלם, מצאו לנכון לאפשר לי ללמוד פסיכולוגיה קלינית. כיצד הגבתי אני?

תחילה בהלם, אחר כך בשמחה וצהלה מלוות בתחושת הקלה ולקינוח – חגיגות עד אישון לילה. (נראה לי שכך גם מתארים זקני השבט את תגובתם ב14.5.48). קצת כמו המדינה, גם אני גיליתי שהסיפור לא נגמר ביום הכרזת העצמאות, אלא רק מתחיל… גם סיפור הקבלה לתואר ראשון בפסיכולוגיה, ובהמשך, לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית, איננו נגמר בקבלה המשמחת לחוג והוא למעשה רק תחילתו של סיפור חדש שעוסק בנושאים קצת מקבילים לאלה שמעסיקים את המדינה מאז שקמה: גבולות, משאבים, זהות וכספים. נשמע כמו "צרות של עשירים"? יש בזה גרעין של אמת, אם מורידים את המילה "עשירים", אבל זו חלק מהבעיה…

להלן התובנות שלי:

שאלת הגבולות: כמו המדינה, גם הפסיכולוגיה הקלינית שואלת המון שאלות ביחס להגדרת גבולותיה. מהי הפסיכולוגיה האקדמאית ומהי פסיכולוגיית השטח, העולה מן הקליניקה? האם הפסיכולוגיה צריכה לצמוח מעולם ה-Evidence Based (המונח "Evidence Based" מתייחס לטיפולים פסיכולוגים מבוססי ראיות, כלומר, שהוכחו כיעילים במחקרים אקדמיים)? האם עליה להיצמד לעולם האקדמיה ולבסס מדעית את הטיפולים שהיא מציעה? האם עליה להיות מונחית ממוצעים וסטיות תקן? ואולי הפסיכולוגיה צריכה להיות תוצר של ניסיון קליני, של המפגש עם אדם בודד וייחודי, שאיננו מכיר ממוצעים וסטיות תקן? תולדה של מפגש עם אדם שלא בהכרח תואם את הפרופיל הקלאסי שלמדתי בקורס אבנורמלית? האם דווקא הטיפולים שנוצרו ממפגשים אלו (כאשר הגישה הפסיכואנליטית עומדת בראשותם) הם הטיפולים ה"נכונים" יותר? נציגיה של האקדמיה תומכים, כמובן, בגישה הראשונה, בעוד רבים מנציגי "השטח" תומכים בגישה השנייה, ואני, כסטודנטית, מרגישה מעט כמו ילדה להורים גרושים, כאשר ה"שטח" מושך לכיוון אחד והאקדמיה מושכת לכיוון הנגדי.

חיפוש אחר משאבים: שוב, הדוגמאות המדיניות רבות ( מחצבים טבעיים, יצוא וייבוא, שימור הטבע), אבל בואו נתמקד במקבילה הפסיכולוגית: כאן המשאב העיקרי הוא זמן.  התואר השני, שלא בשונה מהתואר הראשון, הוא לא "הליכה בפארק", כמו שאומרים האנגלוסקסיים, וגם ככה אין זמן לצאת לטיול בפארק…יש קורסים, יש פרקטיקום, יש תזה. והכל חדש-חדש-חדש: שפה חדשה, מערכות מחשב חדשות, סטטיסטיקה חדשה (!!) והמון המון מאמרים, עבודות ופרזנטציות. פתאום אני מוצאת את עצמי ממחזרת… זמן. באמצע שיעור נוירואנטומיה אני מכינה את התרגול שאני מעבירה ברביעי, ובאמצע שיעור ראיון קליני אני מכינה את הצ'ופרים לילדים שהולכים לעבור את הניסוי שלי, שעליו ישבתי בשיעור פסיכופתולוגיה. אין ספק שהיה לי חלום של "ארץ זבת חלב ודבש", של לשתות בצמא כל מילה שנאמרת בכל שיעור, כי עכשיו אני מטפלת ועכשיו זה באמת חשוב, אבל ביום של 12 שעות לימודים רצוף זה לא אפשרי. והחלום? נגוז.

שאלת הזהות: כל פרט במדינה מתעסק בשאלות זהות, בהרבה רמות.  סטודנטים לפסיכולוגיה בתואר שני מוסיפים לאלה עוד שאלות זהות רבות:  מיהו אלון גל? מיהו קואוצ'ר? מיהי עובדת סוציאלית קלינית, והאם היא תתחיל לטפל לפני? מיהו פסיכולוג רפואי או שיקומי והיכן אני משתלבת במערכת רוויית המטפלים הזו? האם גם לאנשים שלא עוברים מסלול של 5 שנות לימודים (מינימום) ו-4 שנות התמחות מותר לטפל ממש כשם שאני מטפלת? האם הציבור בכלל יודע את ההבדל? האם חבריי בתחומים האחרים יתחילו לטפל לפניי ויתקדמו מהר יותר בעולם המקצועי? מה מייחד אותי מכל השאר??? והאם בכלל קיים אלמנט שמייחד אותי כמטפלת היום?…

השאלה הכלכלית: באמת יש מה לפרט?…למדינה אין כסף, לפסיכולוגים אין כסף…

אבל, גם בהקשר הפסיכולוגי, אני חייבת לשאול את עצמי – האם, למרות הקשיים, הייתי רוצה לעבור ולעשות משהו אחר? בעולם הפסיכולוגיה בכלל, והפסיכולוגיה הקלינית בפרט, אני בחרתי.  בחירה זו נעשתה מכל הלב. למרות הקשיים, אני נהנית מכל רגע בו אני מטפלת ומרחיבה את אופקיי בעולם הידע הטיפולי ובעולם האקדמיה. איך אומרים בצבא? "קשה יש רק בלחם וגם אותו אוכלים"? כשרוצים משהו מכל הלב, גם כאשר ההתממשות שלו מערימה עלינו קשיים, הסיפוק והאהבה שאנו רוכשים לו מסייעים להתגבר על המכשולים הניצבים בדרך באמצעות הרבה התמדה, רפלקציה וחשיבה מתמדת, עם הראש ועם הלב.

ואם כל זה לא עובד, אמצו את המודל הישראלי – יצרו זוגיות עם בעל אמיד (ארה"ב במקרה הישראלי ומהנדס-שקר-כלשהוא במקרה הפסיכולוגי) ולפחות ביטחונכם הכלכלי יובטח!

יום עצמאות לאומי ואישי שמח לכולנו!

יעל, כותבת הפוסט, ממשיכה להתרוצץ בין שיעורים, פרקטיקום, תזה ועבודה ב"פתרונות מתא"ם". גם את הפוסט הזה היא כתבה תוך כדי שעשתה עוד 3 דברים לפחות… אבל היא מבטיחה לתת לעצמה הפסקה ולצאת לחגוג את יום העצמאות. יום עצמאות שמח לכולם!