מיומנה של סטודנטית…

-

יוליה לומדת השנה למתא"ם, ובאומץ רב, נוסעת כל פעם מאילת (שם היא מתגוררת!) ועד באר שבע, לשיעור בקורס. למרות הלחץ, העומס והחרדות, היא החליטה לפנות לנו מעט זמן, ולספר קצת על חוויות שונות במהלך הלמידה למבחן.

 

זה התחיל ממפגש הפתיחה. קמתי ב- 4 בבוקר, אחרי שישנתי עמוק לפחות שעתיים… מה זה כל הלחץ הזה? ממש התרגשות, כאילו מתחילים איזו שנה חדשה בתיכון.

למי מכם שלא יודע (ובחודשיים האחרונים אני מעט מקנאה בו), האוטובוס הראשון מאילת לבאר שבע, יוצא בשעה 5 בבוקר ומגיע ב- 8 ורבע. אז ללא ברירה, קמנו והתאספנו, שלושה חברים והגענו לתחנה המרכזית באילת. הדבר היחידי שהצלחתי לחשוב עליו היה: "אני כל כך הולכת לישון כל הדרך!!!", אז זהו, שלא. מסתבר שאם כבר התעוררת, ואת מאוד עייפה, ואת גם יודעת שמצפה לך יום ארוך, זה עדיין לא מספיק כדי להבטיח שינה, קצרה ככל שתהיה.

עם קורי עכביש בעיניים (ושיר קטן בלב), הגענו למפגש. מהר מאוד התחלפה שמחת הקרואסונים, בחרדה שעומדת לפנינו סימולציית פתיחה מאוד לא נחמדה בהמשך היום. נכנסתי לאודיטוריום רק כדי לגלות שהוא מלא בסטודנטים בדיוק כמוני, שעומדים לגשת לבחינת המתא"ם הקרובה, וכל אלה הם רק בבאר שבע.

המדריכים הסבירו לנו על הקורס מכל הבחינות. כמה נלמד, מתי ואיך, כמה ספרים יש ואיזה צבע מיוחד יש לכל אחד. "יהיו לכם המון שיעורים אבל לא חובה לעשות הכול. אל תעמיסו על עצמכם" (מה ז"א? ב-ר-ו-ר שאני עושה ה-כ-ל.. בשביל זה אני פה לא??). "לכל אחד אפשר להתאים את התוכנית לפי רמות עומס שונות" (אני אקח את העומס המלא, בבקשה). מסתבר גם שיש תשובה הגיונית לשאלה "למה בכלל המציאו את הבחינה הזאת?" (לא אכנס לתשובה, אבל תאמינו לי שיש).

את חוויית הסימולציה אי אפשר להסביר בקלות. היא לא פשוטה, לפרקים אפילו מאיימת. מצד שני, אולי עדיף לראות כבר מההתחלה מה צפוי לנו? אלה לא הדברים שהתמודדתי איתם במהלך התואר. מזל שהבאתי איתי את המרקר, מספר התשובות הנכונות ממש לא החמיא, אבל לפחות המחברת הייתה צבעונית.

 

כאן המקום לשתף אתכם, בכמה דברים חדשים שגיליתי על עצמי מתחילת הקורס.

אני אוהבת, אפילו משתוקקת למרקר. מרגע קבלת רשימת שיעורי הבית לשבוע, עומדת מולי מטרה- למרקר כמה שיותר! (זה נשמע כמעט כמו סלוגן!).

זה לא פשוט העניין הזה, צריך לקרוא המון, ואז לוקח גם המון זמן לפתור אפילו תרגול אחד.

בהתחלה צריך בכלל לוודא שמבינים על מה התרגול. אם לא, אז צריך לחזור לספר האדום, ולהשקיע זמן לא מבוטל מולו, ורק אז אפשר לגשת ולפתור את התרגול. אחר כך, מגלים את כל הטעויות, מתעצבנים על קיומן, קוראים את התשובות מהספר, ומגלים עד כמה הטעות טיפשית ואיך יכולתי למנוע אותה. "לחקור" כמו שמיה תמיד אומרת, להפיק לקחים…

ואז, אז מגיע רגע האושר הזה – אני יכולה למרקר את הסעיף הזה!! וככה כל יום עוד ועוד שורות וסעיפים הופכים לצבעוניים, לפחות עד המפגש הבא.  

 

בואו נדבר רגע על הספרים. מתחילת הקורס, הספר האדום הוא (הוא!) הספר שאיים עליי יותר מכל השאר, לא שאלה נראים נחמדים במיוחד. יש ספרים הרבה יותר שמנים וכבדים, אבל אני פשוט ידעתי, שבספר האדום נמצאים כל אותם מושגים, שהדחקתי במהלך ארבעת הקורסים הנוראיים הללו, במהלך התואר. זה לא שלא קיבלתי בהם ציונים יפים, אחרת לא הייתי חושבת לגשת לבחינת המתא"ם מראש. אבל התחושה היא שאיכשהו הצלחתי ללמוד למבחנים, ולהוציא ציונים טובים, בלי להבין באמת.

מושגים כמו "רווח סמך" או "עוצמת מבחן" העלו זיכרונות שכל כך התאמצתי להדחיק. כל שבוע מחדש מצאתי את עצמי נדהמת ומגלה – לא באמת ידעתי סטטיסטיקה!! הרגעים בהם הופך הספר האדום לידידותי הם, כשאני מבינה איזה מושג שנשכח לו אי שם, עמוק עמוק בתת מודע, במחלקת "הלוואי וזה לא יהיה במבחן", ואז משחררת אנחה קטנה.

ואם כבר מדברים על ספרים, אז הספר שבו אני אישית מצאתי את מירב נחמתי הוא ספר התכלת. יש בו תרגולים מכל הצורות והמינים לניתוח ופתרון טקסט, החלטתי להתייחס לזה כמו משחק עם כללי הגיון, ואז שאני מתייאשת מסטטיסטיקה, אני עוברת אליו. זה לא שלפתור טקסט זה יותר נחמד מלפתור שאלה בסטטיסטיקה, פשוט לפעמים התרגולים של הטקסטים נחמדים (ממש לפעמים…)

 

בשיעור החמישי קיבלנו סימולציית אמצע קורס. איך אמצא את עצמי יושבת 3 שעות בלי הפרעה בבית? בלי פייסבוק? בלי טלפונים לניחומים? כתגובה לכך החלטתי שאני הולכת לים. לצבור מחדש אנרגיות. גם לי זה נראה כבר מוגזם לשבת בבית כל היום ולפתור תרגולים. קראתי לעזרה את חבריי הבודדים שעוד נשארו באילת וירדנו לים, אפילו, ערב אחד התפרענו לגמרי, ועשינו קומזיץ על החוף. ללכת לים זה נפלא, באמת נפלא, אבל המצפון לא שקט ולא נותן לי להיות שקטה. רשימת שיעורי הבית מונחת על השולחן, בראש ערימת הדפים והטיוטות, וצועקת לי "תמרקרי אותי!!!". צעקותיה הכניעו אותי, והחזירו אותי לשולחן העמוס, רק כדי לגלות שלא הספקתי גם את כל הרשימה של שבוע שעבר (העומס הכניע בסוף גם אותי…)

 

מעבר ללחץ ולשיעורים, הקורס הזה מעלה אצלי שאלות אמיתיות על הבחירה שלי במסלול הפסיכולוגיה. האם אני באמת רוצה כל כך להיות פסיכולוגית? לעבור כל כך הרבה שלבים עד שאגיע לעסוק במקצוע? האם אני מוכנה לקחת את הסיכון שמתישהו באמצע, אני אגלה שזה לא בשבילי? או שמישהו יחליט שזה לא בשבילי? הקורס הזה, וכל תהליך ההכנה לבחינה, רק ממחיש את חוסר הוודאות שיש במסלול הזה.

אבל מאוחר מדי לסגת. לפני יומיים נרשמתי לבחינה דרך האתר של המרכז הארצי לבחינות. התשלום כבר התקבל באשראי. עכשיו צריך להצדיק את התשלום הזה, וזה לא קל להצדיק 560 שקל. אז איפה המרקר שלי?

 

יוליה, כותבת הפוסט, סיימה את התואר הראשון בפסיכולוגיה בשלוחה של אוניברסיטת בן-גוריון באילת. עד השירות הלאומי בכלל רצתה ללמוד הנדסה, אבל במסגרת שנת שירות בבית ספר מיוחד לנוער במצוקה, החליטה כי רוצה לטפל למחייתה. לכבוד הלימודים למתא"ם, היא חזרה לגור עם ההורים, ומאז, כל בוקר שואלת את עצמה, אם עשתה את ההחלטה הנכונה…