ה- D-Day – יום הודעות הקבלה לתואר שני

-

עוד כמה ימים, מתרחש ה- D-Day של עולם הפסיכולוגיה – יום הודעות הקבלה לתואר שני. לפני שנאחל לכל הנוגעים בדבר, המון בהצלחה, חשבתי שאולי תצליחו להתנחם קצת בחוויה של מורן משנה שעברה (וזה גם יעביר עוד כמה דקות מזמן ההמתנה…)

חודשים רבים ומייגעים עברו וחלפו להם, ולאט לאט מתקרב לו רגע האמת, האם כל הסבל הזה ישתלם? כבר חודש וחצי שאני מסתובבת סהרורית, מחשבותיי נודדות לעתיד פוטנציאלי, שלא ברור אם יש לו סיכוי להתממש, ועכשיו כל מה שבא לי זה שתהיה לי ולו טיפה של ודאות בחיים, אפילו אם זו ודאות קשה מנשוא, כמו לעשות את מבחן המתא"ם מחדש או להירשם לקורס הסבה לגננות, אני רק רוצה לדעת!

אם כך, הידיעה של מה אעשה עם חיי בשנים הקרובות, הולכת לנחות עלי בשיחת טלפון אנונימית או ע"י איזה קובץ PDF באתר של בר אילן, וכל מה שנותר הוא להמתין. בלילות טרופים אני מכינה בראשי טבלאות יאוש אינסופיות ומריצה תרחישים אפשריים: אולי אתקבל לכל האוניברסיטאות וכולם יעריפו עלי מלגות רק שאבוא אליהם (כן, בטח..), אולי אפילו לא אגיע לרשימת המתנה אומללה אחת, כי נמצאתי לא מספיק שפויה, ואולי בכלל בא לי ללמוד בביה"ס של אנה פרויד בלונדון וכל זה היה סתם הכנה לדבר האמיתי?!

מנגנוני ההגנה שלי משומנים היטב, וכעת מתחילים לעבוד שעות נוספות, כשבראשי עולות מחשבות כמו: "אולי הכל לטובה, ואני בכלל צריכה איזו שנה הפסקה, לנסוע לטיבט ולמצוא את עצמי" (רציונליזציה). ישנם ימים בהם אני כועסת על אימי על כך שלא מודיעה לי חודש מראש על ארוחה משפחתית, כי אני לא יכולה לתכנן את החיים שלי ככה! (התקה). בימים היותר טובים, אני מתנדבת לחלק חבילות לחיילים במחסומים ומרגישה כי כל מה שבא לי לעשות זה לפעול למען אנושות טובה יותר (סובלימציה). ועם כל זה לא מספיק, אני מבלה את השעות המתות בקניות – מה שנקרא מנגנון פיצוי עצמי, מה לא מגיע לי אחרי כל העינוי הזה?

עכשיו כל מה שחסר לי בחיים, זו טיפה של פרופורציה. למען השם, יש ילדים מורעבים בסודן, ואני בוכה על מר גורלי?! אני צריכה להגיד תודה על מה שיש לי! על מי אני עובדת? על עצמי בטוח שלא. ככל שמתקרבת השעה, עולמי הופך להיות צר כעולמה של נמלה, וכל מה שאני רוצה כעת, זה לדעת. כבר הזנחתי את תחביביי, ספרים שנהגתי לקרוא לפני השינה, הרצאות באוניברסיטה שאני אפילו לא יודעת איך המרצה בהם נראה ועוד ועוד…

האבסורד הוא שגם "הודעה" מביאה איתה סט שלם ועשיר של חרדות, תהיות וחששות…האם אוכל להעתיק את חיי וביתי לעיר הקודש? אומנם רציתי ללמוד קלינית, אבל אין בי רצון להחליף את הופעות הג'ז ברוטשילד בריקודים חסידיים! ומה עם באר שבע?! ברור שאני רוצה לטפל אבל האם באמת אוכל לבלות את ימי בין גמלים, בדואים וסטודנטים שיכורים להנדסה?! התשובה בגוף השאלה, וברור לי שאין גבול להקרבות שעלולות לצוף בעקבות אותה הודעה, אבל מה שנקרא צרות של עשירים, וכרגע יש מצב שאני בכלל הענייה בכל הסיפור…

בנוסף לכל כאב הראש, אני מתוודה לעובדה כי ביום ובשעת ההודעות, יש לי מבחן בביולוגיה (החוג השני שאני לומדת – רק מזכירה לעצמי מאחר וכבר שנה וחצי אני מכחישה את קיומו). אין כמו לקבל או לחילופין לא לקבל הודעה על עתידך ואז לגשת למבחן של חמש שעות, לא יכולתי לבקש דבר טוב מזה.

ערב ההודעות, לא נותרת לי ברירה, אלא להטביע את יגוני וייסורי בטיפה המרה. אני מגייסת את חבריי לפשע ויוצאת לקרוע את העיר, (או שמדוייק יותר להגיד בדיעבד, העיר קורעת אותי). שיכורה ככורח אני חוזרת אל מפתן ביתי, נשכבת על מיטתי ובוהה בשעון, נותנת לדקות לחלוף ויודעת שמבחן בביולוגיה כבר לא יצא מכל הסיפור הזה. בבוקר המיוחל אני מתעוררת "רעננה", מסננת כל שיחה אפשרית (כולל סבתא שלי מחו"ל), וממתינה…

לפתע הצלצול נשמע, התקשרו מבאר שבע (תקראו עם מלרע זה יוצא חרוז). קול אמריקאי חלוש פוקע מהצד השני ומזמין אותי לדרך חדשה שאורכה וקסמה לא ידועים, והמהלומות שהיא חובה בה מפתיעים אותי כל יום מחדש. מבלי הרהורים נוספים אני אורזת את פקלעותיי ונוסעת דרומה, חושבת לעצמי כמה רחוק אני מוכנה ללכת בשביל החלום המפוקפק הזה…מסתבר שמאוד רחוק… בסופו של דבר, אולי באמת הכל לטובה.

מורן, כמו שאתם מבינים, התקבלה לאוניברסיטת בן גוריון, לתואר שני במגמה הקלינית, בשנה שעברה, לא לפני ששרפה קלוריות רבות מתלישת שערות, והרוויחה אותן חזרה בשתיית אלכוהול.