כן? לא? אולי בכל זאת? שמישהו יחליט כבר בשבילי!

-

לפני מספר שנים, הגעתי לשלב הזה בחיים, שבו הבנתי שעברתי כבר את כל התחנות הצפויות- בית ספר, בגרויות, צבא, טיול- זהו, סימנתי וי על הכל. כל החממות למיניהן סיימו את תפקידן, ויצאתי לעולם הגדול.

ומה עכשיו?? עכשיו צריך להחליט.

אבל למה אני?? בטוח שאין אף אחד אחר שיכול לעשות את זה בשבילי??

די מהר הבנתי, שהפעם זה תלוי לגמרי בי. הענין הוא, שכדי להחליט, הייתי צריכה לשאול את עצמי קודם כמה שאלות, ואחר כך גם לענות עליהן. ענין לא פשוט בכלל, בהתחשב בזה שלחיים אין ספר הוראות שניתן לתמצת לשני עמודים של "תעשה ואל תעשה".

קודם כל, הייתי צריכה להחליט מה אלמד בתואר הראשון. המקצוע הראשון שחשבתי עליו היה פסיכולוגיה. מיד אחרי שחשבתי על זה, הגעתי למסקנה שאין לי מושג בשום דבר, וכדאי שאבדוק אילו תחומים נוספים קיימים שם בחוץ. אחרי שחקרתי לעומק את אתרי כל האוניברסיטאות, הגעתי לדרגת מומחיות, שאין שנייה לה (כולל תארים בבלשנות ולימודי מזרח אסיה…), ועמדתי בדרכיהם הנפתלות של האתרים למועמדים, החלטתי ללמוד פסיכולוגיה. נו, מי אמר ששיטת האלימינציה היא לא שיטה טובה ואיכותית לבחור תואר?

עכשיו, כמובן, הייתי צריכה להחליט מה יהיה החוג השני אליו ארשם. בגדול, היו שתי אפשרויות. האחת היתה לבחור במה שטבעי ונוח עבורי, מסלול הומאני כלשהו, כמו חינוך או תקשורת. השנייה הייתה לאתגר את עצמי ולבחור בחוג שלא היתה לי אפילו היכרות שטחית עם הנושאים שנלמדים בו. מכיוון שעוד הייתי צעירה, והאוניברסיטה נראתה לי כמין מקום פנטסטי, אליו אתה נכנס בור ועם הארץ, ויוצא ממנו אדם חכם ומעמיק, בחרתי באפשרות השנייה, ונרשמתי לתוכנית "מדעי המוח".

שינסתי מותני, קברתי את עצמי בספרים, רקחתי סיכומים, ימים הפכו ללילות ושוב לימים… והופה! כבר הייתי באמצע התואר, והגיע הזמן שאסתכל קדימה ושוב…. אתלבט ואחליט.

אז שאלתי את עצמי את השאלה הגדולה- "קלינית" או "חיים" (כלומר, כל דבר אחר חוץ מקלינית…)? התלבטות לא פשוטה לכל הדעות. בייחוד, כשאפשרות אחת טומנת בחובה דרך חתחתים ארוכה ומייגעת שסופה אינו ברור, משום שהוא כל כך רחוק מהעין, ואילו האפשרות השנייה מציעה תענוגות מגונים (לא בעוד 15 שנים לערך…), דוגמת זמן עם הבעל, כסף, ערבים וסופי שבוע פנויים, ועוד כל מיני זוטות כגון אלה. אחרי שבדקתי כמה פעמים, ואז עוד קצת ליתר בטחון, החלטתי לתת לעצמי את ההזדמנות ולנסות ולהגיש מועמדות ל"קלינית של הילד". אמרתי לעצמי, שמכיוון שסיכויי הקבלה אינם מזהירים במיוחד, יש סיכוי טוב שמוסדות האקדמיה יחליטו בשבילי (או במילים אחרות ישלחו אותי למצוא חיים), וכך, בעצם, משאלת ליבי הנסתרת (לא להחליט בעצמי) תתגשם! הצלחתי לשכנע את עצמי, שזה win-win situation.

אחרי שנענתה השאלה הגדולה, הגיעה השאלה המתבקשת הבאה – מתי? אני רוצה להמשיך ללמוד ישר אחרי התואר הראשון? או שמא כדאי לי לקחת שנה הפסקה כדי להיזכר איך נראים החיים בלי עבודות ומבחנים? הסיפורים, או יותר נכון תרחישי האימה, ששמעתי על המתא"ם ותהליכי הקבלה לתואר השני, נשמעו כמו חוויה גרועה במיוחד, כזו שאולי עדיף רק לדמיין, ולא ממש לקחת בה חלק. עקב החשש מפני אשפוז בכפייה עקב התמוטטות עצבים, שכמובן לא נכלל בתוכנית החומש שהחלה להרקם, החלטתי לדחות בשנה את ההרשמה לתואר. חשבתי, שכך אוכל להקדיש את כל הזמן הדרוש ללימודים לקראת המתא"ם, ולעבור את תהליכי הקבלה מעט יותר רגועה, כשהתואר הראשון כבר מאחורי.

האמת היא, שההחלטות האלה היו לא פשוטות כי הן קצת גרמו לי להרגיש בודדה בצריח. מרבית חברי לספסל הלימודים החליטו להמשיך לכיוונים אחרים, מחקריים בעיקר. מה גם, שהם כולם נרשמו לתארים מתקדמים מיד אחרי התואר, ולא החליטו להרוויח שנה כמוני. כך שבעוד חברי שוחחו בלהט על ראיונות, תאריכים, מקומות מפגש ביזאריים במדרכות מכון ויצמן, והעלו באוב חומרים, שלמדנו הרחק בשנה א', אני הייתי עסוקה בעניינים אחרים, כגון תכנון היום, כך שיכיל שנ"צ שלא הורס את שנת הלילה.

בדיעבד אני מאוד שמחה על ההחלטה לחכות שנה. שנה זו אפשרה לי להחזיר למרכז כמה תחומים בחיי, שהוזנחו במהלך התואר. היא גם אפשרה לי להיזכר מה עוד אני מסוגלת ואוהבת לעשות חוץ מללמוד. באופן כללי, אפשר לומר, שהיא הפחיתה מאוד את מרכיב הלחץ בכל עניין הקבלה לתואר שני, ולחץ, כידוע, לא עושה טוב לעור הפנים, והיה לי גם חשוב להישאר יפה…

בזכות הדחייה של התואר השני, גם יכולתי לגשת למבחן המתא"ם בראש יותר שקט, ולהקדיש את מיטב משאביי ללמידה לקראתו. אחת ההחלטות, שלא הייתה לגביהן התלבטות, היא לא לעשות את המבחן הזה פעמיים. אני חייבת לומר, שפיניתי הרבה משאבים. ואיך יכולתי שלא? מה לא אמרו לי? שהוא נורא, שהוא איום, שאין דרך באמת להתכונן אליו, שצריך ללמוד כל יום כל היום, שהוא לא בודק כלום, שהוא בלתי פתיר, שהוא יאכל לי את הראש, וישאיר אותי מתבוססת בדמי לצד הכביש…. אז גייסתי את מיטב כוחותיי, הכנתי את משפחתי וחברי לשלושה חודשים של גיהינום, התחלתי ו…. גיליתי שהשד אינו נורא כל כך (למען הסר ספק, גם לא היה כיף גדול!). למעשה, גיליתי שאולי זה בכלל לא שד. כנראה שהוא לא ממש בחן את נימי נפשי האמפטית, אבל הוא בוודאי לא מבחן באסטרו-פיזיקה, כמו שהובטח לי…

אז איך אפשר לסכם את כל העניין? שכנראה אי אפשר באמת להתבגר בלי להחליט החלטות, והחלטות אי אפשר לקחת בלי להתלבט (וזה עוד לפני תחילתו של התואר השני…).

טל, כותבת הפוסט, בעודה מתחבטת בשאלות גורליות כמו איפה ללמוד תואר שני ואיזו חולצה תתאים לג'ינס החדש שרכשה, התקבלה ללימודי תואר שני באוניברסיטת ת"א. כיום היא עובדת במרכז לילדים בשירותי הרווחה, וכמפתחת בחברת פתרונות מתא"ם, ומקווה שבקרוב לא תצטרך שוב להתלבט!