להתראיין או לחדול?!

-

אימת הראיונות בעיצומה ויחד עימה מגיעים לילות טרופים, חלומות על מרכזי הערכה מפלצתיים, הוצאות בלתי מבוקרות על חולצות מכופתרות וגלישה חסרת הכרה בפורומים אובססיביים. מורן נזכרת בתלאות הרבים שעברה באותה תקופה בשנה שעברה.

הכל התחיל בהמתנה לטלפון ממזכירה אנונימית, לזימון שנראה כאילו המשיח יגיע לפניו… החששות גאו ולהם התלוו מחשבות טורדניות על "אולי הקורות חיים שלי בטעות נשארו בתחתית הערימה?" ואלו התחלפו למחשבות יותר מטרידות: "אולי הממליץ שלי רשם שאני סובלת מהפרעת אישיות היסטריונית ומחק כל סיכוי שלי אי פעם להשתחל לעולם הפסיכולוגיה הבלתי מושג?". אפילו שאני בטוחה שכל מה שאני צריכה זה את הזימון המיוחל, את ההזדמנות הנשגבת להראות להם מי אני, ברגע שאותו טלפון מגיע, נפתח בפני צוהר לתהיות ודאגות מסוג משודרג…מתי זה יגמר?! התשובה היא ב-28 ליוני, או בפועל, זה אף פעם לא יגמר…כנראה שנידונתי למסלול שמחירו הוא ייסורים אינסופיים, הערכה בלתי פוסקת של העצמי ואי ודאות משווע!

כחלק ממסע ההכנה המנטלי, אני עושה טלפונים ליודעי דבר, מתעניינת ומאזינה לכל פיסה של אינפורמציה שרק ניתן לדלות. לחרדתי, גיליתי שהמראיינים שלי הם מגלומנים חסרי רחמים המחפשים לראות עצמם בדמותי, פסיכואנלטיקאים קרים אשר יבחנו את כוחותי בשתיקתם או לחילופין חוקרים מעמיקים, שרוצים לדעת איך אני אשנה את העולם עם תיאוריות חדשות?!

אמאל'ה!!!! תנו לי רק לחזור לטרום חובה, שם הכל היה פשוט, כתמי דיו היו רק כתמי דיו, והתסביך האדיפלי יכול היה להישאר לא מודע מבלי שאף אחד יחפור לי על זה!

בכל זאת, כשהגיעה השעה, שינסתי מותניים, בלעתי את הרוק, לבשתי את החולצה המכופתרת שנקנתה במחיר מופרז, עליתי על האוטובוס\רכבת לאוניברסיטה\מכללה, וכמובן הגעתי שעתיים קודם, מספיק זמן כדי לכסוס את שארית הציפורניים שנותרו לי במסדרון, ולצפות בפרצופים מיוסרים ומוועתים מגיחים מחדרי הראיונות. אף אחד לא הבטיח לי גן של ורדים, לא? ועכשיו נשאלת שאלת מיליון הדולר, מה יש לי להציע לאותם פסיכולוגים\חוקרים אשר מביטים בי בסימני שאלה ורוצים שאספר להם את הסיפור שלי?!  יותר מזה, מה הם מחפשים?! הם רוצים אותי אמפטית ונבונה? אסרטיבית ומעמיקה? ביקורתית וחריפה? שרק יגידו!

הגעתי לראיון עם כל משקל הזה על גבי, כבר שכחתי שמאחורי הדלת הזו יושב בן אדם ולא מפלצת תלת ראשית, אבל שיהיה… הראיון התחיל כשעיניים מבעד למשקפיים עבות, הנשענות על חותם האף, נועצות בי מבט. הוא שואל, מבלי להניד עפעף: "לא הבנתי בדיוק למה את חושבת שאת יכולה לטפל?". המחשבה הראשונה שהבליחה לי לראש, היא: "אני? לטפל? אני בקושי נושמת כרגע, איך אני יכולה לטפל בבני אדם? אפילו החייאה לא למדתי!" לקחתי נשימה, נזכרתי בשיטת ה- mindfullness שלמדתי בסמינר על פסיכולגיה חיובית, והרשיתי לעצמי להיכנס לחלוטין ל"חוויה המרנינה" (עד היום לא ברור לי לגמרי איך זה עבד), לעמוד איתנה מול מתקפות חסרות שחר, ולהשאיר לעצמי את הסיכוי להרגיש שמשהו ממי שאני, אפילו קטן יוכל לבוא לידי ביטוי באיזושהי צורה במסע האימה הזה.

אפשר לנשום לרווחה? מסתבר שלא, כי נפשה של פסיכולוגית אמיתית לעתיד (אמן, בתקווה, טפו טפו, חמסה חמסה), לעולם תלקה את עצמה. כעת הגענו לחלק ב', בו אני משמיעה לעצמי ברשמקול דימיוני את המשפטים השבורים והמילים שהוצאתי לאוויר העולם, מאחורי אותן דלתיים ושואלת: "מה חשבתי לעצמי?". אני מתחילה לספר את סיפור הראיון באופן אובסיסיבי בכל הזדמנות שרק אפשר, אפילו לברנש שיושב משמאלי באוטובוס חזרה מהראיון ונפל קורבן להצפה הרגשית שאופפת אותי. זהו, באופן רשמי אני מממנת לפסיכולוגית שלי את שכר הלימוד לילדיה בפגישות בהן אני מנתחת עד דק, כל אלמנט בראיון, כל זיע של המראיינת, מה היו החלקים שבהם חשתי מאויימת, איפה נתתי לה לערער את בטחוני ומה כל זה אומר עלי? ותנו לי לומר לכם בכנות, התעייפתי!

ואם כל זה לא היה מתיש מספיק, כעת אני מגיעה לדובדבן שבקצפת, מרכזי ההערכה באוניברסיטת תל אביב, שאני חייבת לומר לא נופלים מיום גיבוש לסיירת מטכ"ל. עשרות אנשים מהלכים במסדרונות של בניין הרפאים, בו מסתובבים מסטרנטים עם חלוקים, שמסיעים עכברים בכלובים ממקום למקום. תענוג מפוקפק הייתי אומרת. כעבור מספר תחנות הזויות ואינטרקציות מלאכותיות להחריד, מצאתי את עצמי מול פרופסור מן השורה, מנסה להעביר לו פגישה טיפולית?! סיטואציה מביכה? בלשון המעטה! בשלב זה, התחלתי להבין מי מאכלס את כל בתי החולים הפסיכיאטריים במדינת ישראל, אספתי את חפצי ושארית הכבוד העצמי שלי, "וזרמתי הלאה, עד העונג הבא…".

חודש לפני התשובות, כבר אין לי ראיון להתרגש אליו, להתלבש לקראתו ולנתח אותו לפרטי פרטים לאחר מכן. עקרונית, זה הרגע אליו ייחלתי, אבל עכשיו, באופן מפתיע אופפת אותי מין תחושת ריקנות מוזרה…יש מצב שקצת התמכרתי למסע הצלב הזה? מזוכיסטית אמיתית או מה?! כבר מזמן הבנתי שודאות במקצוע הזה היא מותרות, וכעת כל מה שנותר הוא להמתין בסבלנות, להמשיך להריץ תרחישים בראש (אם אני אתקבל בבן גוריון, מה אני אעבור מתל אביב לבאר שבע?!) ולפתח קריירות רזרבה בנגרות או גננות רק למקרה ש….

לא מורן, כותבת הפוסט, ולא ארון הבגדים שלה, מתגעגעים לתקופה זו. היא לבסוף עברה בהצלחה את מסלול הגיבוש הזה, אך עדיין לפעמים מתעוררת באמצע הלילה, שטופת זיעה קרה, כאשר נזכרת במשקפיו של הפרופסור. היא לומדת כיום לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית באוניברסיטת בן גוריון, ועוסקת בהדרכה ופיתוח בחברת "פתרונות מתא"ם".

אם אתם רוצים לקרוא פוסטים נוספים על מרכזי הערכה וראיונות הקבלה אתם מוזמנים להיכנס לפוסטים שכתבו עומר ואתיה-

https://psychology2student.wordpress.com/2009/06/04/interview/

https://psychology2student.wordpress.com/2009/06/27/seinterview/