בתקופה זו, בה נראה שכל מי שסביבנו כוסס אצבעות בהמתנה קצרת רוח לתוצאות של איזו בחינה מטורפת שהתקיימה בשבוע שעבר (או, לחילופין, שאף אחד מלבדנו לא מודאג כמונו. איך זה שרק אני נמצא בסרט הרע הזה???), תהינו לעצמנו איך אתם עוברים את התקופה של "אחרי". אביעד הזמין אותנו להצטרף לחוויות שלו מהתקופה ש"אחרי".
רוב מי שלמד שיטות מחקר שמע על הטיית האישוש (אם מישהו שקורא את זה עכשיו נלחץ כי במקרה זה לא נשמע לו מוכר, לא לרוץ לספרים ולא להתקשר לער"ן, אני מייד מסביר). לאנשים יש נטייה להסיק ולהכליל ממידע שיש להם, תוך שהם מתעלמים מהמידע שאין להם. כך, לרבים מאיתנו יש תחושה שדווקא כשאנחנו לא רוצים להיתקל במישהו, אנחנו נתקלים בו, או שתמיד אחרי שרוחצים את הרכב, יורד גשם – ו"שוכחים" את כל הפעמים שבהן לא נתקלנו בו, או את כל הימים שרחצנו את הרכב בקיץ (בחור חכם בשם מרפי עשה הון מההטיה הזו…). מחקרים רבים בחנו את ההטיה הזו וגילו שוב ושוב שאנשים הם, מה לעשות, לא רציונאליים.
בדירה הראשונה שגרתי בה, השותף שלי צייד את השירותים שלנו בהמון מגזינים מהארץ ומהעולם, וכיאה למגזינים שמקומם בחדרי שירותים ו/או המתנה, הם היו משופעים במגוון מדורי עצות, קואוצ'ינג ורשימות של "חמישה צעדים פשוטים לאושר נצחי" ו"הפחת דאגה מייד- שאל אותי כיצד". באחד מהם היה אייטם שתפס את תשומת לבי. הוא נשא את הכותרת "Three words – no worries", ועסק בזה ש-95% מהדאגות שלנו נוגעות לדברים שבסופו של דבר לא מתממשים, ולכן אנחנו יכולים לשחרר את הדאגות, להצהיר שמרפי לא הבין על מה הוא מדבר ולחיות חיים רגועים ומאושרים (שלושת המלים המדוברות, אגב, היו *"I'll handle it").
אינטואיטיבית, שתי האנקדוטות הנ"ל מאוד מרגיעות. הנה, גם המחקר האקדמי וגם עולם עיתוני הלייף-סטייל מראים לנו שלדאגה שלנו אין באמת בסיס, ושאנחנו דואגים, פשוטו כמשמעו, לחינם. אותי (והייתי רוצה לאפיין את עצמי באותם ימים כסטודנט ממוצע לפסיכולוגיה, בימי למידה למתא"ם ומחשבות על תואר שני), האייטם הזה בעיקר הכעיס.
כמה נוח לדבר במספרים, חשבתי לעצמי. דאגות מתממשות כל יום. אין אחד בינינו שמעולם לא חווה כשלון, אובדן או תקלה, שהותירו אותו נדרש to handle it. מישהו בכלל חשב לעצמו מה יכול לקרות במסגרת חמשת האחוזים הללו? כיצד יעודדו כתבי המגזין את מי שנדחה בראיון הקבלה לעבודת חלומותיו? את מי שציפתה וקיוותה כל כך לטלפון שלא הגיע אחרי הדייט ההוא? את מי שכסס ציפורניים מחוץ לחדר הניתוח והדבר הראשון שראה כשנפתחה הדלת היה רופא חמור-סבר? האם יספרו לו על זה ש-95% מהדברים שדאג לגביהם כלל לא קרו?
האמת היא, שככל הנראה, אין "פתרון סטטיסטי" לדאגה. רבים מאיתנו מנסים להשקיט דאגות בחישובי סיכויים, על מנת שנוכל להגיד לעצמנו "נו באמת, מה הסיכוי ש…?". גרסא מתוחכמת זו של הכלאה בין הדחקה לאינטלקטואליזציה יכולה להיות יעילה להפליא, ולשרטט את הקו הדק בין תפקוד תחת לחץ לבין פחד מצמית ומשתק. אבל יש מקרים שבהם היא לא יכולה לַפּחד, ובעוד היא נסדקת לאטה, מזדחלת דרך הסדקים ומתיישבת לה בבטן התחתונה התחושה שהנה עוד אסון רובץ לפתחנו. שאלת היותו של האסון סביר היא לא מה שיצליח להרגיע. השאלה צריכה להיות אחרת לגמרי.
שאלה, שמשום מה הרבה פעמים נראה שאנחנו שוכחים לשאול, היא "מה יהיה אם…?". כאמור, כולנו עברנו אירועים קשים, מאכזבים ומפחידים. אבל מעטים מאיתנו נותנים דעתם לעובדה שעברנו אותם. חלקנו נושאים בקרבנו צלקות שאנחנו מתמודדים איתן יום-יום, בעצמנו, בסיוע חברים או בני זוג, או בטיפול. חלקנו נזכרים איך שנתנו נדדה עד שבשלוש וחצי לפנות בוקר לא נותרה לנו ברירה אלא לקום ולהתיישב על התזה, או לחפש מודעות דרושים באינטרנט, או לפתוח את הספר הכתום (לא קרה לי מעולם, בחיי, שמעתי מ.. אמ… חבר שהייתה לו בעיה דומה). כל אחד ומה שמפחיד אותו, אבל המשותף לכולם היא ההתעלמות מהעובדה שעד היום לא הייתה דאגה שלא שרדנו ועברנו.
ידוע שבמצבי לחץ או בכל הקשור לרגש, ההיגיון לא משחק שום תפקיד. מחקרים מתחום הפסיכולוגיה האבולוציונית הציעו הסברים מופלאים לתגובת הגוף למצבי לחץ – האצת הדופק, היובש בגרון, כל אלה נועדו להכין אותנו להלחם או לברוח. אבל עדיין נשגבת מבינתי ההצרה הקוגניטיבית, העובדה שדווקא כשאנחנו הכי זקוקים להגיון, למחשבה השקולה והקרה, דווקא אז הוא בוגד בנו ונאלם דום. שלושת המלים- I'll handle it, אולי נשמעות מגוחכות כשהן נאמרות כהטפה מעל דפי המגזין, אבל נדמה שדווקא המצבים שבהם אנחנו הכי זקוקים להן, הם המצבים שבהם אין לנו את הקפסיטי לומר אותן. זה חבל, כי דווקא המילים האלו יכולות לתדלק אותנו ולפנות אותנו להתמודדות האמיתית שניצבת מולנו, מעבר לההתמודדות עם "מפלצת הדאגה" שנחבאת בארון, מתחת למיטה או הכי גרוע – בבטן (שם חיות "המפלצות של הגדולים" J).
ואולי בין ההמתנה לציוני המתא"ם (טפו טפו טפו, שלא תגיע עין הרע) לבין הניסיון לסחוט עוד רגע או שניים של חופש לפני שצריך להעלות הילוך בלימודים, תוך שאנו מתאמצים לשמור על משאבים מספקים לצליחת שנת לימודים נוספת, נקדיש פינה קטנה על מנת לזכור שמה שלא יהיה (בבחינה ומעבר לה) – אנחנו נתמודד. קל להגיד מאשר לבצע? ברור. אבל כמו שג'ון לנון אמר (באדפטציה מאוד חופשית שלי)- החיים זה מה שקורה לך, בזמן שאתה דואג ממה שיקרה לך.
* I'll handle it – אני אתמודד עם זה. (נכון שתרגום בתחתית העמוד מזכיר את פרק הטקסטים? אבוי לנו ולאסוציאציות שלנו….)
הכותב, אביעד, מסיים בימים אלה את התואר השני שלו, ו"יוצא החוצה", בחברת התרגשות גדולה, וגם בלוויית מפלצת הדאגה הפרטית, שאחרי שעשתה שרירים והפגינה את כוחה פעמים כה רבות בעבר, גם לימדה אותו שאפשר להסתובב בחברתה ולהיות "ממש בסדר עם זה"…
